בתשובה ליהונתן אורן, 04/12/09 11:49
 |
|
 |
||
|
||||
 |
1. תודה על ההבהרה, היא מאירת עינים. אני הבנתי יותר שטאוב מתנגד לביטויים פופולריים של הוליזם. אלה שמופיעים בכל דור. אנחנו נהנים להסתכל על המאה ה19 ותחילת המאה ה20 ולגחך על האופנות הללו: מגנטיזם, ספיריטואליזם וכדומה. טאוב בהחלט עושה שימוש הפוטנציאל הקומי של האופנות הנוכחיות לאורך כל המאמר. אבל האם באמת ניתן לטעון כי כל האופנות הללו משקפות את "התמזגות היקום באני"? פרום באמת כתב ספר על אמנות האהבה, עם הוראות הפעלה, שהיה מאוד פופולרי בשנות ה60. התיאור בויקי באנגלית לא מאוד מוצלח: אבל שים לב לתפקיד של אהבה עצמית בעניין (הומניזם פוסט מלחמתי?). והוא עשה שם שימוש בזן בודהיזם שכולו אופטימיזם, פריחה וציוץ ציפורים ביחס לשופנהאואר (אבל לא חף ממוסר עבודה חס וחלילה). בקשר לתנועת ההיפים ואסכולת פרנקפורט, אני מודה בבורותי במה שנוגע לארצות הברית. אני מכירה יותר את התנועה בגרמניה, ולא ניתן לטעות בקשר. השפה שלהם היתה נאו מרקסיסטית, זה מסביר את ההתחברות הקלה יחסית לאסכולת פרנקפורט, ואת שלטון מורשת אדורנו באקדמיה האירופאית בשנות ה70. מרקוזה התקבל בצורה חלקה יותר. ואמנם היתה התנגשות חזיתית מפורסמת בין אדורנו והסטודנטים שלו. אבל זו היתה מהפכה מבפנים שנבעה מרעיונות שאדורנו פיתח ושאורגנה על ידי הסטודנט המצטיין שלו. ואם נחזור לעניין ההקשר, לפעמים נהוג בישראל לטעון שאנחנו מאחרים בעשרים שלושים שנים ומאמצים רעיונות שכבר מסתובבים במקומות "מפותחים" יותר כבר הרבה זמן. זה יהיה נאמן יותר למציאות אם יסבירו את הניו אייג' הישראלי בהקשרו האמיתי, בתופעה הגלובלית של שנות ה90. 2. העלתי את עניין הפעולה האלימה משום שיש להדגיש את הפוטנציאל המהפכני האנטי ממסדי של תנועת ההיפים. דובר הרי על פירוק מבנה החברה, פירוק המשפחה ופירוק המוסדות. ואכן חלק מתנועת ההיפים אכן הלכה עם זה עד הסוף. אם מתנגדים לקיומו של הממסד ומאמינים במעשה, לא לובשים חליפה ומנסים להיבחר למועצה המקומית תוך שימוש בשפה הפוליטית המקובלת. יורדים למחתרת, מתנקשים בפוליטיקאים ואנשי השוק. מפוצצים בנקים, מוסדות שלטון ומרכזים מסחריים. טרוריסטי העולם התאחדו. נכון שההקשר של אסכולת פרנקפורט חשוב להבנת טאוב. במיוחד האמונה בתודעה כוזבת והחשש שאם נביט לשמאל ולימין ואולי נרשה לעצמנו להנות כוחות הרשע ישתלטו. זה מובן מאוד בהקשר המקורי, שנות ה20 וה30 בגרמניה. זה מתחבר גם יפה עם מסורות סגפניות רבות שנים ויכול להפוך לטאוטולוגיה פוריטנית. טאוב לא מראה שום סימן שהוא מוכן לקבל רפלקציה עצמית ותורות ה"דע את עצמך" בשום תנאי. 3. זו בדיוק הטענה שלי. טאוב (כמו רבים וטובים לפניו) מציב את החברה הזרה בתור המקור, האוריגינל שבו האיזון נכון. ישראל מהווה עותק דהוי ולא מאוזן. אני טוענת שכל המהלך שלו מעוגן בתוך החברה הישראלית שמתמודדת עם קולקטיביזם, מחוייבות והקרבה למען הכלל כבר מראשיתה. אולי זה רק נעים בגב משום שהאתוסים הקודמים, ההקרבה, העקדה והמהפכנות האידאולוגית היו כל כך חזקים, כל כך ממכרים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אה כן, תודה שהזכרת את עניין השמרנות (יותר ממודרניזם), אני חושבת שאתה צודק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אני מבין את טאוב לא כמי שמנסה להסביר את הניו אייג' הישראלי באמצעות הרעיונות של שנות השישים, אלא כמי שמותח קו רעיוני בין שתי תופעות. יותר השוואה, תרגיל בתולדות הרעיונות ובתוצאותיהם, מאשר ניסיון ליצור קשר של סיבה ותוצאה. עניין מקובל בכתיבה במדעי הרוח. 2. הפעולה האלימה של תנועת ההיפים גוועה ולא שינתה דבר. ההתכנסות באוניברסיטאות והעיסוק הרפלקטיבי ב"שיח" במקום בשינוי פוליטי ממשי של החברה גרמו להפיכת הרעיונות הללו לשוליים ולעליית הימין. לא שאין מקום לעיסוק בשיח, לא שאין מקום לרפלקסיה עצמית, אבל הרפקלסיה על רפלקסיה וחוזר חלילה הרסו את הפוטנציאל של התנועה לשינוי ממשי בעשורים האחרונים. אני חושב שלשם טאוב מכוון שהוא כותב "מהפיכת התודעה הצטופפה בדירות שכורות בסן פרנסיסקו, ובברקלי, בלואר איסט סייד ובוילג' של ניו יורק והתכוננה, כמו שהבחין טוד גיטלין בצער, לכבוש את המחלקות לספרות אנגלית בזמן שהרפובליקנים יכבשו את הבית הלבן". בנוגע ל"החשש שאם נביט לשמאל ולימין ואולי נרשה לעצמנו להנות כוחות הרשע ישתלטו" - כן, מסכים איתך. כאן החולשה של טאוב. 3. זאת ביקורת מעניינת מאוד. גם אחריה אני עדיין חושש מהנעים בגב, אבל גם אני תוצר של אתוסים קולקטיביסטיים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |