בתשובה להאייל האלמוני, 16/01/10 1:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא מדוייק. ילדים אלימים הם בדרך כלל ילדים שרע להם. זה נכון. ראיתי את זה היטב בכל המסגרות שבהן לימדתי, וראיתי את זה בישוב שבו אני גר, וגם במשפחה שלי. יש יוצאים מן הכלל, אבל ככלל, זה נראה לי נכון שהתקפן הוא הרבה פעמים קרבן בעצמו (בהווה או בעבר). השאלה היא - מה עושים עם ההבחנה הזו. מה שמרגיז אותך הוא שבשם ההבחנה הזו מניחים לתוקפן ועוזבים אותו במנוחה. זו אכן טעות. הוא צריך טיפול מיוחד. הוא צריך התייחסות מיוחדת. באלימות צריך לטפל. הטיפול לא חייב להיות אלים - אבל חייב להיות טיפול. סיפור קטן: לפני כמה שנים הדרכתי בקייטנה. היה שם ילד שמן ומעצבן שכל הזמן הציק לכולם, השתולל, והפריע בפעילויות. אחרי שלושה ימים של עצבים ועונשים, לקחתי אותו הצידה לשיחה. רציתי לנזוף בו, אבל מצאתי את עצמי מדבר איתו "סתם" על דברים שלא קשורים להתנהגות שלו. למחרת הוא התנהג למופת. בכל יום הקדשתי לו 15 דקות אישיות, והילד הפך להיות זהב. הוא פשוט חיפש תשומת לב. בחינוך, צריך לעשות עבודה, לא צדק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יש ילדים רעים ויש ילדים שרע להם ואין בהכרח הכלה של האחד בשני. על פי הזכור לי מבית הספר, אלימות בקרב ילדים היא לאו דווקא קריאת מצוקה אלא (ואולי לרוב) מתן פורקן לדחפים אלימים. זה נכון שלפעמים הילדים האלימים בעצמם סובלים מאלימות בבית או שחווים משברים כאלה או אחרים, אך לדעתי רוב מקרי האלימות הם תוצאה של לא יותר מאשר רצון להוציא אגרסיות, לפגוע באחרים בשביל הכיף או בשביל הריגוש שבדבר. זה היה יכול להיות יפה מאוד אילו ניתן היה לשקם ילדים אלימים באמצעות שיחות אישית ואולי באמת צריך לנסות את זה עם כולם. עם זאת, יש להעביר את המסר החד משמעי שיש להוקיע אלימות בכל דרך, גם על ידי הוקעת האלימים והרחקתם מבתי הספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לבלבל נושאים שונים. 1. יש להגן על ילדים מפני אלימות - ובעיקר מפני האלימות הנפוצה ביותר שהיא אלימות של ילדים כלפי ילדים אחרים. פה יש לי ביקורת עצומה על משרד החינוך ועל לא מעט מנהלים, שאוסרים על מורים להפעיל כח. מורים חייבים להפעיל כח כדי להגן על ילדים מפני אלימות. עבדתי פעם במוסד חינוכי. עמית שלי לעבודה מצא חבורת ילדים צוהלים. באמצע החבורה עמד ילד אחד וחנק ילד אחר באמצעות חוט טלפון. העמית שלי הפריד ביניהם, בכח, וצווח די הרבה על הילד החונק. הוא זומן לשוחה אצל הנהלת המוסד, שבה הבהירה לו המנהלת שאמנם הוא פעל נכון (לדעתה) אבל על פי חוזר מזכ"ל משרד החינוך אסור היה לו להפריד ביניהם בכח ובוודאי שלא לצעוק. היה עליו לבקש בנימוס מן הילד החונק להפסיק לחנוק את חברו. הוא התבקש שלא לפרסם את המקרה כדי שלא לחשוף את המוסד לתביעות. זו, לדעתי, דוגמה למערכת שאיבדה שפיות. 2. לילדים אין אחריות פלילית, ולא צריכה להיות. ילדים הם באופן טבעי לא בוגרים, כלומר, לא ממש מסוגלים לשלוט בדחפים. בכיתה ד', כאשר חברים שלי עיצבנו אותי, זרקתי עליהם אבנים. היה צריך לנזוף בי ולהסביר לי בתוקף שזו התנהגות שאין שום תירוץ שיכול להצדיק אותה, אפילו לא אם התעצבנתי מאוד. לא הייתי זקוק לענישה כדי להפנים את המסר הזה. הייתי זקוק לזמן, ולמישהי (מחנכת) שתסביר לי את זה באופן ברור (ותקיף). 3. ילדים מוציאים אגרסיות על מי שאפשר. אנחנו מצפים שבגיל 18 הם כבר יהיו מספיק בוגרים כדי שלא לפגוע זה בזה. כאשר בצבא חיילים מתעללים זה בזה המצב הוא אחר. בצבא אתה דורש מהם אחריות ברמה אחרת. פלילית. אבל אנשים לא נולדים עם היכולת לשלוט בעצמם ובדחפים שלהם. לשליטה העצמית הזו לוקח זמן להתפתח. שנים. זה תהליך שמצריך הכוונה. לבית הספר צריכים להיות כלים להתמודד עם אלימות של ילדים. ביסודי שבו אני למדתי שלי היתה להם יכולת להתמודד. הצוות היה שפוי, וההנהלה גיבתה את המורים כשהיה צריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מסכים. 2. לא ביקשתי להכיל על ילדים אחריות פלילית. במקום זאת, צריך שהאחראים על אותם ילדים ישלטו בהם ברמה מספקת כדי למנוע מהם לפגוע באחרים. ילד לא זקוק לענישה כדי להפנים את המסר של אי אלימות, הוא זקוק לענישה כי זה הדבר היחיד שירתיע אותו בצורה אפקטיבית מאלימות (וסליחה על ההכללה הגסה, נסיוני עם ילדים לימד אותי שהיא מדוייקת דיה לצורך העניין). 3. כאמור, אם ילדים לא נולדים עם היכולת לשלוט בדחפים שלהם, אזי צריך מישהו אחר שישמור עליהם ויציב להם גבולות קשיחים כדי למנוע מהם לפרוק דחפים אלימים. ההשגחה על הילדים צריכה להמשך עד שהם ירכשו את אותה שליטה עצמית. המצב הנפוץ כיום הוא זה שתיארת בסעיף הראשון, המצביע על היעדר גבולות שמובילה לעלייה ברמת האלימות ולהדרדרות מעמד המורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. ילד לא תמיד זקוק לענישה. ענישה היא "מפלט אחרון" כאשר אין לך כלים אחרים להתמודד עם הבעיה. מנסיוני, ענישה בדרך כלל עובדת לא על הילד שהענשת (הוא הופך להיות קורבן, זועם ונקמני) אלא על החברים הקרובים שלו (שרואים מה קרה לו וחושבים פעמיים לפני שיעשו משהו דומה. לא ראיתי שזה עובד לטווח ארוך או ממרחק). אבל כל זה (עדיין) לא מדע מדוייק. 3. נכון מאוד. אבל אני בספק אם הגדרת הבעיה כ"אי הצבת גבולות" לילדים מדוייקת. הבעיה היא הצבת גבולות חריפה מדי למורים עצמם. האחיינים החרדים שלי היו מקבלים כל יום מכות על היד עם סרגל מתכת. זו התעללות סתם, שנובעת מחוסר מוחלט של הצבת גבולות למורים בחינוך החרדי. בחינוך החילוני, כשהמורה שלי הפרידה בין ילדים שרבו, היא זומנה לבירור משמעתי. זה משום שמשרד החינוך (וההורים) במגזר החילוני לא סומכים על המורה בכלל. איפה שהוא באמצע נמצא שביל הזהב. תן למורה כלים. תן לו סמכויות. תרשה לו להפעיל כח. ותתערב כשהוא ממש מגזים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. דווקא יש מחקרים על ענישה - או לפחות על חיזוקים שליליים. העלו שהם פועלים לטווח הקצר מאוד, ולא יעילים לטווח הארוך. לא מדברת על היונים של סקינר אלא על ניסויי בני אדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, בישראל, מגיל 12 יש אחריות פלילית, אבל עם מגבלות (למשל, אין מאסר עד גיל 14). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |