בתשובה לאסתי, 19/01/02 8:25
ישו הנוצרי 53369
דבריך מאלפים. מענינים.
אשר לניק, סתם בדיחה פרטית, בהקשר לסיפור פנטסיה קצר שכתבתי לפני מספר חודשים תוך צחקוקים חוזרים ונשנים (סיפורו הנורא של בבאלה, מפלץ החשמל העברי הראשון).
יש משהו כייפי מאד בכתיבת פרוזה מצחיקה.
אני זוכר שנסעתי פעם מרעננה בשנות ה-‏80 באוטובוס ריק למחצה, והמחזאי חנוך לוין ישב מספר מושבים לפני בצד הנגדי.
האיש, שהיה שקוע בעצמו, פרץ בלי הפוגה, כל הדרך, בצחוקים קצרים, עזים ומלאי עונג, וכנראה הרכיב במוחו משפטים מצחיקים למחזה או קטע פרוזה חדש.

מאידך, אין פריבילגיה משחררת זאת עומדת לרשותם של אנשים שכותבים פרוזה רצינית הרת עולם או אף טראגית: מעניין מהי ההבעה שהיתה שפוכה על פניהם אנרי ברגסון, או אלי ויזל (או ק. צטניק) להבדיל, ביושבם ליד שולחן כתיבתם?
האם מראה פניהם של ז'אן ז'ק רוסו או אף סנט אוגוסטין, בכתבם את הביורוגרפיה הוידויית שלהם, היה מלא ברגשות עזים שהתחלפו זה עם זה לפי הנכתב?
או שהאלגנטיות המבריקה בה כתב ז'אן ז'ק רוסו, למשל (שרבים, כגון סארטר חיקו לעיתים את הסגנון שיצר) העימה את רגשיות היתר של הנכתב חלק נכבד מהזמן?

למשל קטע מהסוג הבא:
"נולדתי חלוש וחולני. עליתי לאמי בחייה, ולידתי היתה ראשון האסונות שלי... נולדתי כמעט גוסס: היתה אך תקווה קלושה להצילני. נשאתי בקרבי את זרע המחלה שהשנים טיפחו...
אחות אבי, אשה חביבה ופקחית, כה היטיבה לטפל בי עד שניצלתי... דודה יקרה, אני סולח לך על שגרמת לי לחיות. אני מצטער שאינני מסוגל להשיב לך בסוף ימייך את הטיפול הרך שהענקת לי בראשית ימי שלי.
האומנת שלי ז'אקלין, אף היא עדיין בחיים, בריאה וחזקה. האצבעות שפקחו את עיני בהוולדי עשויות לעצום אותן עם מותי (רוסו, הוידויים).

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים