בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 12/02/10 2:53
count again 535547
אתה צודק.
כשאתה מעמיד כך את הדברים אין לי אלא לחזור בי מכל מה שכתבתי בנושא הזה.
איני מוכן להיות זה שיעמוד בדרכה של המהפכה הקופרניקאית הבאה שאולי תגלה שבעצם מסוכן יותר להיות ג'ובניק מאשר קרבי.

ושאלה קטנה: אם אכן כך יתברר מהסטטיסטיקה, האם אתה חושב שנכון יהיה לדרוש חתימת הורים לפני ששולחים בן למשפחה שכולה או בן יחיד לתפקיד לא-קרבי?
count again 535613
לא. ההנחה שלי היא שתפקיד לא-קרבי אינו יותר מסוכן, ואינו שונה, מהחיים בכלל (תאונות דרכים).

שאלה שנראית לי קשה יותר (חשבתי במשך דקות ארוכות שזה מה ששאלת) היא, אם אכן יתברר מהסטטיסטיקה ששירות קרבי אינו יותר מסוכן מהחיים בכלל, האם עדיין צריך להגביל את שירותם *הקרבי* של בני משפחה שכולה (אם באיסור מוחלט, אם בדרישה לחתימת הורים, ואם במתן פטור מקרבי לבוחרים בכך כשלא ניתנת זכות כזו לבני משפחות "סתם").

אני מתלבט כאן. השיקול ל"כן" הוא הטענה הלא קלה, ושאני בעצמי מטיל בה ספק למרות שהעליתי אותה בדיון, שנפילה קרבית היא משהו שונה במהותו, וקשה יותר, ממוות בנסיבות אחרות. (ולמרות שזו לא ההבחנה המוסדית בישראל, וכנראה מסיבות טובות, מוות בשירות צבאי לא קרבי שייך לצד האזרחי בחלוקה הזו ולא לצד הקרבי.) כלומר, מידת הסיכון אינה חזות הכל. אבל כנגד זה, צריך לשאול מה הסיבה לכך שהנפילה הקרבית קשה יותר להורים ולציבור. הנחתי שהסיבה היא התפיסה שאנחנו (החברה וההורים) שלחנו אותם אל מותם. אבל אם הסטטיסטיקה היבשה היא שהשירות הקרבי לא מסוכן במיוחד, האם עדיין נכונה התפיסה שאנחנו שלחנו אותם אל מותם? ואם זו תפיסה לא נכונה, ועדיין הרגשה דומיננטית, האם המוסדות צריכים להתחשב בה? על שתי השאלות האחרונות אני לא בטוח איך לענות.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים