בתשובה ליהונתן אורן, 09/04/10 18:37
אולי הדעה שלי נשמעת קיצונית קצת אבל, 539794
מה הכוונה ב"מצדיקנית"?
אולי הדעה שלי נשמעת קיצונית קצת אבל, 539811
פילוסופים שואלים שאלות כמו במה רציונאלי להאמין וכיצד נדע אם מה שאנחנו מאמינים בו הוא אמיתי. באופן מסורתי, מאז אפלטון, הטענה הפילוסופית היא שרציונאלי להאמין בהאמנות שאנחנו יכולים להצדיק אותן. ההצדקה יכולה לקבל מגוון צורות: אמפיריציסטית או רציונאליסטית, דתית או חברתית. דוגמא רציונאליסטית היא דיקרט שמחפש "עקרונות ראשוניים" שכליים שבאמצעותם הוא יוכל להצדיק את כל שאר ההאמנות. דוגמא אמפיריציסטית קיצונית היא הפוזיטיביזם, שמנסה לבנות את המודל של העולם שלנו ממשפטי תצפית אל כל שאר ההאמנות (בעלות המשמעות) שלנו וכך להצדיק אותן.

פופר מתנגד לרעיון ההצדקה. מטעמים עקרוניים, הוא חושב שלעולם לא נוכל למצוא את ההצדקות שאנחנו מחפשים ושאין זה נכון לחפש אותן. במקום תהליך ההצדקה, שהוא "מלמטה למעלה", דהיינו מטעמים להאמין אל ההאמנה (או מתצפיות אל מסקנות, או ממקרים פרטיים להכללות), פופר בונה פילוסופיה "מלמעלה למטה". דהיינו, אנחנו קודם כל מנחשים השערות, ואז בוחנים אותן כנגד התצפיות בתהליך של ניסוי וטעייה. לפי פופר, לימוד מהניסיון הוא תהליך של השערות והפרכות, ולא ביסוס ההאמנות שלנו על הניסיון. יוצא מכאן, שאין זה משנה כמה אישושים יש לנו להיפותזה, כי אנחנו לא מחפשים הצדקה אלא רק הפרכה.
לגישה הלא-מצדיקנית יש גם השלכות רבות בכל בתחומים מחוץ לתורת ההכרה, בכל הנוגע ליחס למסורת, לפוליטיקה, אסתטיקה וכולי (אבל זה לא שאני יודע לפרט את כל ההשלכות).
אולי הדעה שלי נשמעת קיצונית קצת אבל, 539854
תודה. מעניין.
אבל לא יכול להיות שהניחוש של ההשערה הוא עיוור/מקרי/שרירותי. חייב להיות איזה רכיב רציונלי-מצדיקני, שבגינו אנחנו בוחרים השערה אחת על פני אינסוף האחרות, לא כן?
אם הוא טוען שזה עניין קונבנציונאלי אני מודיע מראש שאני מאוכזב.
אולי הדעה שלי נשמעת קיצונית קצת אבל, 539865
שאלה מצויינת, אם יורשה לי להגיד. כאן נמצאת ההיפרדות הגדולה של הפופריאנים מהמצדיקנים. הפילוסופיה המצדיקנית היא ביסודה מוניסטית: בהתבסס על העקרונות המצדיקנים שלנו, אנחנו אמורים להסיק מה אמיתי ומה שקרי. הפילוסופיה של פופר נוטה לפלורליזם, כי אנחנו יכולים עקרונית להחזיק בכל השערה כל זמן שאנחנו מוכנים להעמיד אותה לביקורת ולהכיר בכך שהיא עלולה להתגלות כטעות. בגלל שאין לנו הצדקות, אין לנו אף פעם ערובה לכך שההשערות שלנו אמיתיות, ו"מותר" לנו להחזיק בכל השערה שאין נגדה ביקורת תקפה.
הקריטריון של ניתנות-לביקורת הוא כנראה לא מספיק, ופופר וממשיכיו עוסקים הרבה במתודולוגיה ומנסים להעריך קריטריונים לבחירה בין היפותזות (כמו כוח הסברי ועוד). כאן הם די נפרדים מהשיח "הרגיל", כי מה שמעניין אותם זה באיזה היפותזה רציונאלי להחזיק ולא כיצד אפשר להצדיק את ההיפותזה. הדיון עוזב את המטאפיסיקה לטובת המתודולוגיה.

היחס של פופר לקונבנציונאליזם מורכב. הוא בוודאי לא קונבנציונאליסט, כי הוא חושב שאנחנו (האדם הבודד, לא הקהילה) יכולים לבקר כל עמדה. עם זאת, הוא כן חושב שההשערות שאנחנו מעלים מגיעות מההשפעות של התרבות ומהחברה. והוא כן חושב שהמדע בנוי על הסכמות שמאפשרות שיח מעניין. מאז הנאורות, הזרמים המצדיקנים רואים בחברה ובמסורת אוייב שעומד בינינו לבין הרציונאליות. בניגוד להם, פופר רואה ערך למסורת (וכי מניין יגיעו ההשערות?), קורא לנו לקבל אותה טנטטיבית ולהתאמץ לבקר אותה בו-זמנית.
אולי הדעה שלי נשמעת קיצונית קצת אבל, 539969
אוקיי.
אז ממה שאני מבין הרעיון של ביקורת על השערה הוא סוג של רעיון מצדיקני, רק שהוא מצדיקני במובן חלש יותר, ולא תולים בו את התקוות שדיקארט למשל תלה ברעיון של הצדקה - שאמורה לכונן ולעמוד ביסוד כל הידע שלנו.
לגבי הקונבנציונאליזם, זה גם דרך נחמדה להתמודד, כי אין וויתר על מושג האמת האובייקטיבית והחתירה אליו, אלא שנקודת הפתיחה של החתירה אל האמת היא קונבנציונאלית.

אחלה. עשית לי חשק לקרוא פופר.
תודה.
אולי הדעה שלי נשמעת קיצונית קצת אבל, 540092
יופי. גם אם לא מסכימים איתו, פופר שווה קריאה. והוא גם נעים לקריאה.
אולי הדעה שלי נשמעת קיצונית קצת אבל, 539878
הערה קטנה:
למיטב הבנתי לא מדויק לומר "אין זה משנה כמה אישושים יש לנו להיפותזה". זה משנה: כל פעם שהיפותזה עומדת במבחן הפרכה, כלומר מסיקים מההיפותזה מבחן הפרכה חדש, וההיפותזה עוברת אותו, היא מקבלת "אישוש".
לפי מה שאני הבנתי (ושוב, לא קראתי את המקור) נכון יותר לומר שלא ניתן להוכיח היפותזות, אבל ניתן גם ניתן לאשש אותן, ובהחלט משנה כמה אישושים יש להן.
אולי הדעה שלי נשמעת קיצונית קצת אבל, 539880
לא. זה מתאים לאינדוקטיביסטים מאוחרים שהכניסו גם הפרכות לתיאוריה שלהם (קרנפ, המפל).
פופר בכלל לא מכיר בתוקפה של אינדוקציה, והמושג של אישוש לא קיים אצלו.

אם אנחנו חושבים על התקרבות לאמת כתהליך אינסופי של ניסוי וטעייה, כמו פופר, נראה לי ברור שלאישוש לא יכול להיות כל תפקיד. אם אנחנו נאחזים באישושים, אנחנו מחמיצים את האפשרות להתקדם לעבר האמת.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים