בתשובה להאייל האלמוני, 18/04/10 4:04
אני מסכים, ומוסיף 540735
פּוֹצֵעַ לִי אֶת הַשְּׁכוֹל
מְנַתֵּץ כְּאֵבַי לִרְסִיסִים
מְפַזֵּר אוֹתָם לְכָל דִּכְפִין

שורות מאוד קלישאתיות.
השכול הוא פצע מדמם, ליבי מנותץ לרסיסים, המילה דכפין בפני עצמה.
זה גם לא מסתדר עם ההפיכה של השכול למשהו המוני.
''פוצע לי את השכול'', 540764
המילה 'ליבי' (או 'לב', אם תרצה) לא מופיעה.

משהו קורה לשכול של הדוברת.

ו'לכל דכפין' יש, כנראה, קריאה ופרשנות ותשובה מוכנות מראש.

---
''פוצע לי את השכול'', 540785
"ליבי" - אני יודע, ניסיתי להבהיר מהיכן לקוח המטבע הלשוני.

"ו'לכל דכפין' יש, כנראה, קריאה ופרשנות ותשובה מוכנות מראש."
אני מניח שבגלל זה לא אהבתי את השיר.
אין הרבה הבדל בינו לבין אמירה פשוטה: אני לא אוהבת שהופכים את האבל הפרטי שלי לאבל של כל המדינה.
מחט ושחת. 540791
נראה לי שהדוברת מחביאה מחט בערֵמה של שחט כדי שלא יוכלו למצוא 'אותה' - וכדי שלא יפגעו בשכול האישי-פרטי שלה:

ערמה של מטבעות לשון עם שינויים קטנים ומורגשים בקושי. עד כדי כך קטנים שהקורא 'משלים את החסר', 'מתקן את הטעויות'.
סליחה, שגיאה: צ"ל שחת, כמובן. מחט בערֵמה של שחת. 540912

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים