איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541137
בדרך כלל איני קורא את המאמרים, ורוב תגובותיי צמודות למדור הידיעות החדשותיות. את הכותרת "שעת סגירה" החמצתי איך שהוא בהצצה הראשונה, ושמתי לב דווקא לתקציר: "הרבה דברים השתנו מאז סתיו 1999, רק אנחנו לא. קריאה אחרונה". זה נראה לי כמו איזו כותרת לעוד אוסף סיפורים נוסטלגיים לרגל יום הולדת של האייל, או משהו כזה, ושלא כדרכי החלטתי בכל זאת להציץ ולראות. ובאמת התחלתי לקרוא סיפורים מהעבר, עד שנמאס לי, והפסקתי.
היה משהו שהטריד אותי. היה בראשית האייל מישהו בעל דעות ימניות ששכחתי את שמו, שאולי תמך כספית באייל, או שהשרת שבו היה האייל היה בבעלותו או משהו כזה. מידי פעם היו מתפרסמות תגובות (שיש כאלה שיקראו להן מתלהמות), שלו. פעם שיערתי שהעובדה שהמאמרים הראשונים שלי בכלל התקבלו לפרסום, אולי היו בגלל השפעתו, כי הרושם היה שרוב המשפיעים באייל היו בעלי דעות שמאלניות, ונראה לי קצת תמוה שבכלל הסכימו לפרסם את מאמריי, אבל כיוון שהאיש נעלם ומאמרים שלי הוסיפו להתפרסם, שוב איני בטוח בהשערה הזאת, ורק נשאר לי להודות לאלה שהסכימו לפרסם, למרות שאולי התכנים היו בניגוד לעמדותיהם הפוליטיות. האיש הזה לא הוזכר בכלל במאמר. איני יודע עליו הרבה, אבל אולי היה לו חלק בהעלאתו של האייל לאוויר, ובכל זאת היה מקום להזכירו. היעלמותו המוחלטת הזכירה לי קצת את "משרד האמת" בספר 1984. אבל אולי אני חושד בכשרים והסיפור הוא לגמרי אחר.
אולי בגלל העניין המטריד הזה, והרצון להעלות את העניין, מצאתי לנכון לעיין ברפרוף בתגובות, ונפלתי על תגובה של רון שהחלה במילים: "יום עצוב". רגע. מה כאן עצוב ? ואז חזרתי שוב למאמר, וראיתי והפנמתי את כותרתו וגם קראתי את סופו, והאסימון ירד.
חבל.
תפקידו העיקרי של האייל בשבילי הוא להגיב כשיש לי משהו לומר לנוכח אירועים שקורים. בעצם, אין לי מקום אחר לומר את דבריי. מדי פעם ישנן תקופות שאני מגיב למאמרים שמופיעים ב"הארץ", אבל התקופות האלה תמיד מסתיימות בכעס, כאשר תגובות שאני רואה אותן כטובות שבתגובותיי, פשוט לא מתפרסמות(1). חשבתי פעם שמדובר בתקלות טכניות, אך תמיד מתברר שהפסילה מכוונת. וכשאני רואה איזה זבל כן מתפרסם שם זה די מעצבן. . .
באייל מעולם לא קרה לי דבר כזה.
האמת היא שמאז ההתנתקות התעניינותי באקטואליה הפוליטית התמעטה מאד וכמעט ואיני קורא וצופה בחדשות. בכל זאת לפעמים בא לי לומר משהו. כשהאייל ייסגר לא יהיה לי היכן להתבטא. לכן זה באמת יום די עצוב גם בשבילי.

(1) הייתה פעם תגובה אחת שלי שם שבאופן נדיר הסכמתי בה עם השקפת "הארץ" ואז היא נבחרה על ידם להיות בעמוד הראשי, ומישהו הסב את תשומת לבי לכך.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541140
אתה מתכוון ככל הנראה לשי כהן: http://www.haayal.co.il/author_Shai%20Cohen

לגבי הסיפא שלך: יש היום אתרים רבים שמאפשרים לך לפתוח בלוג, בו תוכל לכתוב כאוות נפשך בלי להתעסק עם כל הצדדים הטכניים של תחזוקת אתר.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541141
כן. תודה.
לא זכרתי בכלל שכתב מאמרים.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541143
כשכתבתי את תגובה 541130 חשבתי עליך. היו כמה תגובות בראשית ימיך באייל שניכר מהן שנכווית מנסיונות לפרסם בעיתונות הממוסדת. לדעתי, זה המקום האחרון שגם אפשר לכתוב בו וגם יש מי שיקרא ויתייחס לעניין.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541165
מעולם לא שלחתי מאמרים חוץ מהאייל למקומות אחרים. אבל זה נכון שבעבר עוד בטרם עידן האינטרנט נהגתי לשלוח מכתבים למדורי ''מכתבים למערכת'', ורובם לא היו מתפרסמים.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541462
אם כבר מדברים על בלוגים, הייתי רוצה לדעת: איזה סיפוק אתם מוצאים בבלוגים ולא באייל? (אתם: ערן, דובי, סמילי, אפו, ושאר ותיקי האתר שהעבירו את מרכז פעילותם ברשת לבלוגים).
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541470
ראית את הבלוג שלי? זה נראה לך כמקור לאיזשהו סיפוק?
גם בבלוגים אחרים אליהם אני מגיב איני יכול למצוא סיפוק עקב תוכנם הממוקד מדי, דלות האוכלוסיה שבד"כ מתמנה לבלוג בהתאם לנושא מרכזי כלשהו סביבו חג הבלוג או סביב היכרות אישית עם בעליו וכמובן עקב הממשק. כפי שכבר ציינתי, הערכתי לממשק האייל גברה עוד יותר בימים האחרונים ואני משווה את ההבדל בין ממשקים אחרים לבינו להבדל שבין המבנים הנוירוניים שיכולים להתפתח במוח של זוחל לעומת אלו שייתכנו במוחו של פרימאט.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541809
אשמח אם תלנקק לבלוג שלך.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541830
תגובה 541432
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541620
צריך לומר גם את זאת בדיון הזה: היו רבים, וטובים בהחלט, שאופי הדיון באייל היה בלתי נסבל עבורם, והם בחרו לוותר, אולי בצער רב. חלקם בוודאי כותבים בבלוג כתחליף, שאין בו הסיפוק שבדיבור אל ועם רבים ושונים, אבל לפחות גם אין מרפקים ושפשופים.

יש לציין שזו סתם השערה, אין ולו מגיב/בלוגר אחד שאני *יודע* שכך זה אצלו.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541630
אולי סמיילי ירצה להגיד כאן מילה?
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541666
טוב... אז ככה. למיטב הבנתי האייל הוא (היה? עדיין?) קהילה דינמית. למיטב הבנתי, המאפיינים הבולטים של קהילות כאלה הן הוולונטריות של החברים בה (להבדיל, למשל, מ-ynet שרוב הכותבים בו מקבלים משכורת מידיעות), חוסר ההיררכיה בתוכה (להבדיל, למשל, מוויקיפדיה, שבה יש כל מיני דרגות ותהליכים פרוצדוריולים לקבלת החלטות...), וחוסר המטרה המוצהרת שלה (להבדיל, למשל, מעין הדג, שרוב הכותבים באו לכתוב על סרטים; ו"באנו להנות" זאת לא ממש מטרה, גם "באנו לנשום" לא). המאפיין של קהילות כאלה הוא הדינאמיות שלהן. אנשים באים והולכים כל אחד בא עם מטרה משל עצמו, וכולם ביחד יוצרים את הקהילה ומשנים אותה ואת המאפיינים של הקהילה עצמה (באופן הדרגתי, וכמובן שתמיד יש מי שלא כמה כיוונים שונים וכו', אבל העיקרון הובן). ובקהילה שקיימת יותר מ-‏10 שנים גם החברים עצמם משתנים (לפחות רובם). בקיצור, האייל השתנה כמה וכמה פעמים במהלך שנות קיומו, ו"אופי הדיון האיילי" הוא לא משהו קבוע בזמן.

אני מאד אהבתי ונהנתי לקרוא את (ולהשתתף ב-) הדיון האיילי בתקופה מסויימת. מאוחר יותר האופי של הדיון השתנה, אני נהנתי הרבה פחות וגם מנעתי מאנשים להנות מאופי דיון כמו שהם רצו. לכן הפסקתי להגיב. הייתי שמח אם אפשר היה להחזיר את אופי הדיון האיילי למה שהיה פעם, אבל זה רק אני, וכמו שקל לראות, אני די חריג.

נכון שכשאני כותב בבלוג הרבה פחות אנשים נחשפים למילים שאותם אני כותב מאשר באייל, אבל זה ש-‏6,000 אנשים באייל מרפרפים על התגובות אותן אני כותב (ולפעמים מגיבים באופן פבלובי למילים מסויימות) לא עשה לי טוב במיוחד, בבלוג שלי אני לפחות יודע ששלושת הקוראים באמת קוראים ומנסים להבין את מה שאני כותב, מתקנים אותי כשאני טועה ומסבירים לי את מה שאני לא מבין. זמן רב לפני שפרשתי האייל הפסיק לספק לי את חווית הרב-שיח בין אנשים שונים שמנסים לקיים דיון שמכיל קצת יותר מ"ענת קם היא פילבי" מול "ענת קם היא טולסטוי".

ולגבי המרפקים והשפשופים, לא זה הציק לי. מה שהציק לי היה בריונות נטו. אחד הדברים שאהבתי באייל זה חוסר הסובלנות של הקהילה לבריונות, וזה בהחלט אחד הדברים שחסרו לי באייל מאוחר יותר. בסופו של דבר בריונים לא משליטים את רצונם בעזרת כוחם, אלא בעזרת שתיקתו של הרוב.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541670
תודה, עזרת לי להבין משהו שהטריד אותי בתגובות רבות פה לסגירה ולהשוואה לבלוגים: אם כה רבים מהקוראים בכלל לא התייחסו למאמרים או שהתייחסו אליהם כלא יותר מרקע לדיונים של עצמם, אז לא ברור לי למה הם חושבים שלכתוב מאמר באייל הקורא טוב יותר מאשר לכתוב מאמר בבלוג - כפי שציינת, לפחות בבלוג ממש קוראים את מה שאני כותב. מאידך, אינני יודע מה הסיכוי של תגובה אקראית שאני כותב בדיון באייל להקרא על ידי יותר ממספר מצומצם של אנשים - בעיקר בדיונים ארוכים.
היתרונות של הבלוג עבור הבלוגר על פני כתיבה באייל נעשו לי יותר ברורים בעקבות התגובה הזו שלך.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541691
סמיילי, דובי,

אני חושב שאתם טועים (מאידך, ייתכן והבלוגים שלכם שונים ממאות הבלוגים שאותם פקדתי עד כה, אבל סלחו לי בכך שאני סקפטי).

(דיסקליימר: אני כותב פה קצת ביקורת, אבל תודתי והערכתי לעורכים גדולה, גם אם יש לי ביקורת. נא לא להיעלב)

ראשית - תשובה לסמיילי:

>>"בבלוג שלי אני לפחות יודע ששלושת הקוראים באמת קוראים ומנסים להבין את מה שאני כותב, מתקנים אותי כשאני טועה ומסבירים לי את מה שאני לא מבין"

כנראה שהבלוג שלך באמת מיוחד, כי ברוב הבלוגים "שלושת הקוראים" בעיקר אומרים הן לכותב ומחמיאים לו, לא משנה מה יגיד(וזה בהנחה שיש קוראים בכלל). מעטים מאוד הבלוגים בהם מתפתח דיון(שתי תגובות עוקבות מהקורא ומהכותב אינן דיון בעיני) או מתקנים טעויות של הכותב.

בקשר לדיון שבדף הראשי על ענת קם - הרי שזה דיון שהתפתח בהיות רוב המידע חסוי (מה שמזמין ספקולציות של כל הנוגעים בדבר) והוא נוגע בסוגיות שהן בקרביים של רובינו (ביטחון המדינה) מה שאוטומטית מזמין אנשים שיוצאים מהכלים, כך שלהביא את הדיון ההוא כדוגמא זה לא כל כך הוגן. אם כבר, ראוי לציין את הדיון ההוא כמקום היחיד בבלוגוספירה הישראלית (ועל כך ראוי להביא צל"ש) שהביא מילה במילה את מכתבו של היועץ המשפטי לממשלה שהוא *סופר-חשוב וסופר רלוונטי* בכל הדיון בעניינהם של קם ובלאו (ממה שמצאתי רק עוד אתר אחד הזכיר את קיום המכתב הזה (גלובס) וזהו).

דובי:

>>"אם כה רבים מהקוראים בכלל לא התייחסו למאמרים או שהתייחסו אליהם כלא יותר מרקע לדיונים של עצמם, אז לא ברור לי למה הם חושבים שלכתוב מאמר באייל הקורא טוב יותר מאשר לכתוב מאמר בבלוג - כפי שציינת, לפחות בבלוג ממש קוראים את מה שאני כותב.
מאידך, אינני יודע מה הסיכוי של תגובה אקראית שאני כותב בדיון באייל להקרא על ידי יותר ממספר מצומצם של אנשים - בעיקר בדיונים ארוכים".

אני חושב שאתה מבלבל פה בין כמה דברים:
1. חווית כתיבת המאמרים מול חווית כתיבת התגובה בדיון.
2. הדעה הפופולרית (לדבריך) ש"לכתוב מאמר באייל הקורא טוב יותר מאשר לכתוב מאמר בבלוג"
3. ההכרזה כי "בבלוג ממש קוראים את מה שאני כותב"

אתחיל דווקא ב-‏2:

אני לא מבין מה לא ברור לך. יש פה שני עניינים שונים לחלוטין, ואני חושב שעצם זה שאתה כורך אותם יחדיו זו טעות מרה.

החלק הראשון -

אנשים העידו שלא התייחסו למאמרים או התייחסו אליהם כרקע לדיונים. אני מבין שזהו איננו "האייל שלך" שבו הדיונים הם העיקר. אבל זהו האייל שהתפתח פה (ולא אדון מי אשם. זה לא רלוונטי. הדיון אם זה טוב או רע ברור - אתה חושב שזה רע (או לא מה שרצית) ואני חושב (כמו רבים פה) שזה לא רע, מעניין ואפילו תמצית הייחוד של האייל כמו שכתוב בהמשך)).

הקביעה על המאמרים נכונה גם בעיני. בעיני יש המון מקומות באינטרנט (גם הישראלי) למצוא מאמרים מרתקים, על כל נושא שבעולם. המון. אבל אין באינטרנט הישראלי אתר שמרכז אוכלוסיה כזו כמו שיש פה, כזו שאומנות הדיון שלה מרתקת בפני עצמה (מה גם שההומור שיש פה איננו נפוץ לצערי, ותעיד העובדה שמאז שראיתי את הקישור בתגובה 541497 הראיתי אותו ללא מעט אנשים ואחוז קטן מאוד הבין אותו והתגלגל מצחוק כמוני). בעיני רוב מוחלט של המאמרים בשנה האחרונה לא היו כל כך מרתקים (היו גם כאלו שבעיני היו מעולים, אבל בכוונה לא אציין מי כן ומי לא). מה שכן היה יפה בהם הוא עצם האסוציאציה/נושא שהם העלו אצל הקוראים והדיון שהתפתח מהדינמיקה בין הכותב (לעיתים) והמגיבים בינם לבין עצמם (לרוב). עד כאן החלק הראשון.

החלק השני -

לדעתי הדעה הזו (שלכתוב מאמר באייל טובה מכתיבת מאמר בבלוג) אינה כה פופולרית כמו שאתה חושב, מהסיבה הפשוטה שרוב האנשים לא התנסו בכתיבת מאמרים לאייל.
אם אתה שואל אותי? אני חושב שזה נכון(למרות שמעולם לא כתבתי. קיבלתי את הרושם בראשית ימי פה שהמערכת אינה מעוניינת באנשים שיכתבו והם מוצאים את הכותבים לבד. אולי זו חוסר הבנה, אבל היה לה על מה לסמוך בזמנו). עדיף לכתוב מאמר באייל על פני כתיבה בבלוג משתי סיבות:

האחת (שהיא העיקרית בעיני)היא שהקהל שנחשף אל מה שיש לך לומר גדול פי כמה עשרות מונים מהקהל שייחשף אל הכתוב בבלוג שלך. למי שמעוניין בתגובות/בדיון ערני וער/בהכרה ציבורית - זה יתרון עצום. (כאן זה בהחלט תלוי באיזה בלוג מדובר, אין דומה כתיבה בבלוג האישי שלי (שעד היום ראו אותו 3 אנשים, וטוב שכך, אני מעדיף אותו כיומן) לכתיבה בhuffington-post (שנצפה כל יום על ידי מליונים).

((לדעתי מי שקורא לעומק לא יעשה זאת "דווקא" בבלוג ויחפף בקריאה באייל (או להפך) באופן מוחלט כמו שאתה מציין בסעיף 3- זה תלוי בטיב הקורא, בטיב המאמר, בטיב הרקע שעליו כתוב המאמר (שדווקא בו לאייל יש יתרון, אם כי בעיני הרקע של התגובות קל יותר לקריאה), ובמצב הרוח הרגעי של הקורא)).

הסיבה השנייה היא שלעריכה קפדנית יש ערך (בעיני) - היא מחייבת אותך להיות ממוקד במסרים שאתה רוצה, ככותב, להעביר ולא ללכת סחור סחור.

אני לא חושב שהחלק הראשון גורר אחריו את החלק השני. זה כמו לקבוע שזה שאני מתעטש בישראל יגרום לגשם בזימבבואה. אלו שני דברים נטולי קשר.

וכאן אני חוזר לדבר הראשון:

חווית כתיבת המאמר מול חווית כתיבת התגובה בדיון. אני מבין שככותב מאמר אתה רוצה יחס. זה אלמנטרי, כי אחרת רובינו לא היינו כותבים איזושהו סוג של פרוזה. כך גם כותב בבלוג. וברור שככזה אתה רוצה כמה שיותר יחס (אם כי, שוב, זה מעמיד אותי כמוזר, מחוץ לגדר, בכך שהבלוג שלי במוצהר מחוץ לאור הזרקורים. נו, שוין).
לעומת זאת, אני, כמגיב בדיון, לא מעוניין בכמה שיותר צפיות בתגובה שלי (זה יכול להיות נחמד, אבל זה ממש לא הכרחי). מספיק לי שהתגובה שלי תצית תגובה של בנאדם אחד אחר שיתחיל דיון(או סתם יגיב), וזהו. (לעיתים, רק עצם כתיבת התגובה מספיקה, ומבחינתי שאף אחד לא יגיב, אני הוצאתי את מה שיש לי בלב).

(וסליחה על השימוש האינסופי בסוגריים. זה כנראה מושפע מהעובדה שאני בימים אלו לומד LISP).
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541722
תרשה לערער על דבריך בענין עומק הקריאה במאמרים, כחסר השכלה אקדמאית מצאתי כאן אוצר של ידע במכלול שרק יכולתי לחלום עליו.
ודובי, כתלמיד נפח האינפורמציה שנוסף למאמרים בדיונים שהתעוררו
הוסיף למאמרים,הויכוחים, הקישורים והמובאות עשו את הענין מושלם.
ואם כבר, אז טל , האתר שלכם הוא הנוח ביותר שנתקלתי ברשת.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541724
איך, איך פעם שנייה כבר אני כותב את שמי ובסוף יוצא כאלמוני?

נו מילא.

בהקשר למאמרים - אמרתי את מה שאמרתי בנוגע למאמרים של השנה האחרונה (וגם אז כזכור הסתייגתי). הזיכרון המשפחתי מתחיל להראות את אותותיו גם אצלי ואני לא זוכר יותר אחורה.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541725
ההשערה הדבילית והמתבקשת: אתה לא קורא לפני שאתה לוחץ על "אישור"?
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541736
קורא לפחות פעמיים, זה החלק המפתיע כאן...
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541969
1. נכון, יש בלוגים שבהם נהוג להגיב רק בהסכמה. לא כולם כאלה. אני לא יודע אם הרוב כאלה, אבל רוב אלה שאני קורא לא.

2. נכון, אתה יכול לנהל דיון על השאלה "האם השמש זרחה אתמול?". אותי דיון כזה לא מעניין. אני חושב שדיונים מעניינים בעיקר כשיש בהם אי וודאות. ואיזה נושא הוא לא "בקרביים" שלנו? ובכל זאת, אני חושב שאפשר לנהל דיון שהוא קצת יותר מסיסמאות שזורק כל צד לשני, אני חושב שנוהלו דיונים כאלה בעבר של האייל, גם כשלא הכל היה ידוע וכשזה היה בקרביים של רובינו. אני לא חושב שקם-בלאו הם מקרה יחודי, אני חושב שקשה להצביע על יותר מידי דיונים ממושכים ועניניים שהתנהלו באייל בשנתיים האחרונות.

3. המכתב פורסם ב"מחלקה ראשונה" על ידי עידן יוסף (http://www.news1.co.il/Archive/001-D-235490-00.html?...). אני מניח שמשם זה הועתק לכאן. סופר-חשוב וסופר רלוונטי? אני מתקשה לראות איך, אולי בזה שאף אחד לא פותח בחקירה נגד עידן יוסף על מנת לבדוק מי הדליף לו את המכתב...

4. אם אתה מחפש ללמוד דברים חדשים, נסה ללכת לקישור הזה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%9... כמה פעמים, אם אתה מעוניין להתעדכן בחדשות בארץ ובעולם, אני חושב שאתרי העיתונים הגדולים ישרתו אותך טוב יותר (בלי לפגוע בעורכי החדשות באייל). אם אתה מעוניין לקרוא סקופים שלא עברו עריכה או בדיקת עובדות, אני חושב שלרוטר יש שירות כזה.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541731
===>"לא ברור לי למה הם חושבים שלכתוב מאמר באייל הקורא טוב יותר מאשר לכתוב מאמר בבלוג - כפי שציינת, לפחות בבלוג ממש קוראים את מה שאני כותב"

אבל האם אלו אפשרויות מוציאות? למה אי אפשר גם וגם?

פרסם את המאמר בבלוג שלך ותהיה בטוח שרק מי שמתעניין יקרא אותו בשקידה. פרסם אותו גם באייל, ותדע שגם למי שלא ידע שהוא מתעניין, או לא ידע על קיומו של הבלוג, הייתה הזדמנות לקרוא אותו. בזה הוספת לבלוג שלך עוד 2-3 קוראים. win-win.

אין ספק שאייל ללא מאמרים לא יהיה אותו אייל. וכנראה שיהיה מתאם בין איכות המאמרים והעריכה לאיכות הקהל ודיוניו. כך שאם התוכן יצטמצם לחדשות בלבד, הדיונים ידרדרו לטוקבק בלבד.
מצד שני, אני תוהה אם לדעתך אייל עם מאמרים ללא דיונים היה מחזיק כל כך הרבה זמן.

אז צריך מאמרים! ובשביל זה צריך כותבי מאמרים. ואת אלו, לדבריך, אפשר למצוא בבלוגים. לי זה נראה חלק מהפתרון.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541887
כשאדם כותב מאמר לבלוג שלו הוא בדרך כלל לא כותב אותו באותה רמה. אדם שכותב בלוג ברוב המקרים מניח (במודע או לא) שהקוראים אותו חולקים אותן נקודות מוצא בסיסיות, עולם תרבותי וידע מסויים. בדרך כלל זה נכון: הקוראים של בלוגים בשמאל הרדיקלי הם ברובם שמאלנים רדיקליים, הקוראים של בלוגים ימניים הם ימנים וכיו"ב. הבלוג גם לא עובר קודם מבט של מישהו אחר שיכול להצביע על בעיות ולעמת איתן את הכותב. ראינו את התוצאות בכמה מקרים בהם הועתק הנה פוסט מבלוג בתור מאמר; התוצאות, איך לומר, לא היו תמיד מוצלחות. כמובן, יתכן שאתה אישית משקיע יותר בבלוג שלך והתופעות האלה לא באות לידי בטוי אצלך - אבל כאשר אתה משווה בין בלוג ככזה לבין האייל, ההבדל מורגש.

מה הסיכוי של תגובה, או אפילו מאמר שלם, שפרסמת בבלוג להקרא על ידי יותר ממספר מצומצם של אנשים?
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541913
כל זה טוב ויפה, אבל הרבה מהמגיבים פה שקראו שלא לסגור את האייל אומרים שהמאמרים לא חשובים, שאפשר, למעשה, לקיים אייל בלי מאמרים בכלל. אם זה היחס לו זוכים המאמרים, אני בהחלט יכול להבין אנשים שמעדיפים לפרסם פוסט בבלוג על פני מאמר באייל.

כדי להבהיר: אני לא יוצא כנגד מאמרים באייל. להפך. אני מתלונן על אלו שמקלים ראש בהם.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541915
גם לדעתי אפשר לקיים אחלה אייל שבעולם בלי מאמרים. עם זאת, זה ממש לא אומר שהמאמרים לא מעניינים, או שלא קוראים אותם, או שלא מתייחסים אליהם, או שלא כלום. במעט הפעמים שהתפרסמו מאמרים שלי כאן שמחתי מאוד והדיונים שהתפתחו כאן והתייחסו לתוכן המאמר היו מוצלחים יותר ממה שהיה בבלוג שלי. לא נראה לי שצריך ''להיעלב'' מכך שלא כולם כאן כדי לקרוא את המאמרים.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541916
אתה נחפז לקפוץ למסקנות. לדעתי הרוח שמנשבת מהתגובות היא לא ''שאפשר, למעשה, לקיים אייל בלי מאמרים בכלל'' וגם לא ''המאמרים לא חשובים''. למאמרים חשיבות ממגוון של סיבות והם קטליזטור לדיונים. לדעתי אייל שיתקיים רק על דייטה של עדכוני חדשות יגווע מהר מאד. המאמרים מושכים כוחות אינטלקטואלים (אלעק) של כותבים וקוראים שנשארים באייל כדי להמשיך לדון במאמר או בכל אופטופיק רנדומלי.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541939
המאמרים חשובים, אין ספק בכך (ואייל בלעדיהם יהיה אייל חסר); אבל הדיונים חשובים (לטעמי) יותר. כקורא אני קורא את המאמרים ומחכים במדה מסוימת, לעתים במדה רבה מאד - זה קורה פעם אחת (טוב, לפעמים קרה גם שהופניתי לדיון כשהו, קראתי בענין את המאמר ורק אחר כך גיליתי שכבר קראתי ואפילו הגבתי לו). לעומת זאת, הדיון בעקבותיהם עשוי להביא לגרוי אינטלקטואלי במשך ימים ואם אני משתתף פעיל בו אז הוא מפעיל את התאים האפורים שלי במדה גדולה בהרבה.

כמובן, אנחנו מנהלים כאן קצת דו-שיח של חרשים: אתה מסתכל מנקודת ראות של כותב ומלין על היחס הלא-רציני, ואני מסתכל מנקודת ראות של קורא ומתדיין, ואני סבור שהמאמרים הם גורם מחכים ומעורר אינטלקטואלית וגם קטליזטור נפלא לדיונים.

אז כמי שמעונין לכתוב, תקבל יחס רציני יותר, בממוצע, מן המבקרים בבלוג שלך. למרבה הצער, יתלוו לכך שתי בעיות: האחת, המבקרים האלה יהיו מעטים, ללא כל השוואה למספר הקוראים באייל; השניה היא שהם לא יאתגרו אותך במיוחד (והם גם לא ינהלו ביניהם לבין עצמם שיח מפרה שתוכל להביט בו מהצד). די להסתכל במה שקורה כאן: המאמר שלך על סגירת האייל הוליד דיון ביכיחות של השערות מתמטיות - דיון שהוא במדה רבה פרי של מאמרים שפורסמו בעבר באייל (ושל דיונים שהתעוררו בעקבותיהם). דבר כזה לא יכול לקרות בבלוג. זה כנראה האתר היחידי בעברית שבו זה יתכן. אילו היו לי הזמן והכוח לכתוב מאמרים, הייתי מעדיף לראות אותם מולידים דיונים כאלה מאשר כמה תגובות בבלוג.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541890
המאמרים באייל התחלקו, באופן גורף מאוד, לשניים: מאמרי דעה (שאותם אפשר להקביל לפוסטים בבלוג) ומאמרים שמטרתם היתה לחקור/להשכיל ולשפוך אור על נושא מסוים (כל ז'אנר החתולים בקופסאות ודומיו).
לסוג השני אין בעיניי שום ערך מוסף בבלוג. להפך, ההסבר המלומד "מתבזבז" על קוראי הבלוג וערכו אם בכלל נגיש רק כתוצאת חיפוש בגוגל, למי שיחפש בעתיד חתול+קופסא+שרדינגר.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541905
אחד היתרונות של האייל הוא בדיוק השילוב בין שני הסוגים הללו. אני, למשל, לא הייתי ניגש בחיים לאתר שמתמחה בפיזיקה, מתמטיקה או בחתולים בקופסאות. באתי ונשארתי בגלל דברים אחרים. אבל בגלל שהיו התייחסויות (נגיד אפילו כמו זו שלך) לנושאים הללו, והם חלק מההווי וההיסטוריה של האתר, "נאלצתי" לשמחתי לקרוא ולהשכיל (טיפה!) גם בנושאים הללו.

זה אפילו לא עניין של המאמרים לבדם. תראי את הדיון המתמטי שהתפתח מתחת לתגובה 541634 בדיון הזה. אנשים שזה לא תחום העיסוק שלהם נחשפים לחומרים - ויכולים לשאול ולחקור, או להתאתגר - שלא היו נתקלים בהם בשום מקום אחר, אלא בכוונת תחילה (שלא הייתה להם).
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541933
מסכימה.

ואיזה מחמאות פולניות אתה מחלק :-) ("אפילו כמו זו שלך". מה כל כך ביזארי בתהייה אם אלוהים יכול לשנות את פאי?).
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541935
אגב, אני חושב שזה היה הדיון המטה-מתמטי שהכי נהניתי ממנו באייל.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541679
מתבקש לתת קישור לבלוג שלך.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541747
תגובה 541176
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541631
הנה בתגובה 541386 אחד שמעיד על עצמו שפרש כי לא אהב את אופי הדיונים. אולי לא בדיוק לזה התכוונת, אבל זה רק מראה שכמעט בלתי אפשרי לרצות את כולם.

מה שמוצלח באופן יוצא דופן באייל זה שהוא ריצה מספיק אנשים כדי לרחוש ולגעוש הרבה יותר מכל בלוג ידוע, ועם זאת לקיים דיונים משמעותיים הרבה יותר מהטוקבקיה הידועה.

אבל אני סקרן לגבי כותבי המאמרים. אנשים כותבים כדי שיקראו את דבריהם. אני מניח שרבים מהם מעוניינים לקבל תגובות על דבריהם. פרסום מאמר באייל מבטיח חשיפה הרבה יותר גדולה מרוב הבלוגים שידוע לי עליהם. (למשל, המאמר של יפתח גולדמן "גיבור", זכה כאן לדיון של 200 תגובות. בבלוג שלו יש תגובה אחת - של הכותב עצמו). אז נראה לי שאם כבר וויתרו על דרישת המקוריות והבלעדיות, כמעט כל בלוגר ישמח לפרסם כאן את מאמריו (עם הפניה לבלוג) ולזכות בחשיפה ודיון. בקיצור, הבלוגוספירה לא צריכה להיות יריב של האייל אלא ידיד מפרה.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541153
זה היה שי כהן, והוא לא היה מעורב בהחלטות המערכת (שהייתה אני). אני קיבלתי את המאמרים שלך לפרסום, חרף שמאלניותי. אפילו היום, כשאני תומך במדינה דו-לאומית, הייתי מקבל את המאמרים שלך לפרסום.
יתר על כן - אני גם תמכתי בפרסום המאמרים של ניצה כהנא. באותה מידה, הייתי רוצה שהאייל יפרסם מאמרים פרי עטם של פלסטינאים, אבל לא היו כאלו, למיטב זכרוני.
כל זה נובע מתוך האמונה שלי בחשיבותו של חופש הדיבור.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541163
1. אם כך תודתי צריכה להיות מופנית אליך, ואל אלה שהחליפוך אחר כך.
2. מה היה חלקו של שי כהן באתר ? מדוע כל כך נזהרים מלהזכיר את שמו גם כשעוברים ל - "היו זמנים" ? היה שם איזה ריב או משהו ?
3. ונניח. . .
שמשאירים בכל זאת את האייל הקורא חי, אבל משנים אותו כך שיכיל רק את מדור החדשות, כשיהיה שם בעל תפקיד מתנדב אחד (שיכול להתחלף בתורנות, ובתורנות כזאת אף אני מוכן להשתתף), שתפקידו יהיה להעתיק תוך ציון המקור ידיעות שהוא חושב לחשובות, ולקבל דואלים שיפנו את תשומת לבו לידיעות כאלה.
האם מתכונת כזאת כרוכה באיזו הוצאה כספית, או בסוג נטל אחר שקשה לשאת ?
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541166
אם זה קשה לתורן, הוא יכול רק לכתוב את הכותרת, ללא תוכן, ולהפנות למקורות.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 541182
האמת היא שאני לא בטוח מה היה חלקו של שי באתר - הוא היה שותף של טל בבעלות על האתר לתקופה מסוימת, אבל אני לא בטוח אם הוא ממש עשה משהו חוץ מלשים כסף (ולנסח את הגרסא המקורית של תנאי השימוש באתר בצורה דרקונית ופרנואידית משהו). בכל אופן, הוא מעולם לא היה בעל תפקיד מערכתי כלשהו, ולכן לא ראיתי סיבה להזכיר אותו.
איך ירד האסימון + כמה מילות צער 543520
"חרף שמאלניותי. אפילו היום, כשאני תומך במדינה דו-לאומית"

וואללה, אתה ממש דוגל במדינה דו-לאומית בקנדה מכורתך? בלי אוטונומיה לשונית ותרבותית למחוז קוויבק?

ואולי, במחילה, תאיר את עיני האיילים באיזו דוגמא של מדינה בעולם בה התקיימה/מתקיימת ישות דו-לאומית בין אומות עוינות, תרבויות ודתות שונות, ויתר זוטות של זרות מהותית? (אתה לא אמור להיות מרצה לכאורה ל"מדע" המדינה?)

[מזכיר לי קצת את הראיון של פרופ' חומסקי בערוץ 2 מחר אחה"צ. תומך חיזבאללה ותועמלן חמאס (ע"ע פרופוגנדה שקרית מטעמו ל"בוסטון גלוב" בזמן מבצע עופרת יצוקה. כרגיל אצל אנטישמים ושונאי ישראל הוא מתחבא מאחורי המנטרה הקבועה - "אני לא נגד הציבור הישראלי, אני מתנגד למדיניות הממשלה". רק שבמקרה של קמבודיה, חומסקי תמך במדיניות ממשלת פול פוט להרג מיליוני העם/הציבור]

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים