בתשובה לאשר לבשן, 25/01/02 12:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אסביר את עמדתי: לדעתי, אי אפשר לקיים דמוקרטיה ללא רמה מסוימת של חינוך. ברור לכל שאי אפשר לקיים דמוקרטיה במדינה של אנאלפבתים, אבל מבחינות מסוימות, זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות. לימודי האזרחות בבתי הספר הם בדיחה לא מצחיקה - אבל אפילו את זה חלק גדול מאוד של התלמידים לא מקבלים. לימודי אזרחות מתחילים בכיתה י"א - בדיוק אחרי שחוק חינוך חובה מפסיק להיות רלוונטי. אזרחות צריך ללמד בחטיבה, מינימום. וכמובן שאני מדבר בכלל על החינוך העצמאי, שלא רק שאינו מחנך לדמוקרטיה, אלא שיש סיבה טובה לטעון שהוא מחנך לאנטי-דמוקרטיה. עכשיו תשאל אותי מה עם אנשים שיכשלו באזרחות, ואני אומר שברגע שחינוך לאזרחות יהיה חובה לכולם, אני אהיה מוכן לסבול מיעוט קטן של אנשים שהידע שלהם בתחום הוא מועט. המצב כיום, שרוב המצביעים אינם מבינים דמוקרטיה מהי וזכויות אדם למי הן מגיעות, הוא בלתי אפשרי. לא פלא שאנחנו לא מצליחים להגיע לשום הכרעה דמוקרטית. הייתי מעדיף את המצב בארה"ב - יש המון בורות, אבל בורים לא מצביעים. הייתי מעדיף שיהיה אחוז הצבעה נמוך יותר, אם אלו הברירות שלי. ובמידה מסוימת, אני תומך באוליגרכיה - בכך שאני תומך בחוקה ליברלית, אני מעוניין, במידה לא קטנה, להשליט כאן את עמדתה של האליטה - והסיבות מפורטות בדיון שלי עם אסף שרעבי תחת "אמנת כנרת". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בהמשך להערתו של אשר לבשן ולדבריך נזכרתי בבקורתו של וולטר ליפמן בספרו "דעת קהל" שנכתב עוד ב-1922. ליפמן היה עיתונאי ואינטלקטואל אמריקני ורעיונות שהעלה בספרו שינו מן היסוד את התפיסה האמריקנית על היחס בין הממשל הדמוקרטי ובין חברת ההמונים אותה הוא אמור לכאורה לשרת. ליפמן טען שהדמוקרטיה הקלאסית "מעולם לא התמודדה ברצינות עם הבעיות המתעוררות משום שהתמונות והדימויים שבראשם של האנשים אינם הולמות באורח אוטומטי את העולם שבחוץ." הדבר נובע מכך ש"איננו מתבוננים תחילה ואחרי כן מגדירים, כי אם להפך, ראשית אנו מגדירים ואחרי כן מתבוננים." במילים אחרות, אנחנו רואים בעד סטריאוטיפים. אנו זקוקים לסטריאוטיפים הללו משום שהם "הערובה לכבודנו העצמי… ההשלכה על העולם של ערכינו." אולם הראייה הסטריאוטיפית יוצרת "פסיאודו-סביבה". כיחידים אולי אנו נזקקים לסטריאוטיפים אלה אולם אין הם מועילים לממשל ראוי ותקין. גם צורת התפקוד של העיתונות החופשית בדמוקרטיה בעייתית. היא רק מלבה את המגמות האי-רציונליות והתעמולתיות של החברה המודרנית שכן היא פועלת "כמו קרן של זרקור המרצדת בחוסר מנוחה, מוציאה לאור מהחשכה פעם אפיזודה כזו ופעם אחרת." כלומר, ליפמן טוען שהעיתונות בגלל שליפות סקופים אקראיות רק מוסיפה על חוסר ההגיון שבשיגעון, ואינה מצליחה לסייע לאדם המודרני לבנות ראיית עולם מציאותית וקוהרנטית. (תפיסה קרובה לזו המתארת כיצד משבשת העיתונות את דעתם של ההמונים עליהם מובאת בחציה השני של סקירת ספרו של נתנאל ווסט "יום הארבה": דיון 437 ליפמן הוא במידה רבה אליטיסט שגרס כי תפיסת הנאורות של ממשלה של העם בידי העם ולמען העם (שאמור היה להיות קבוצת אנשים רציונליים) אינה תקפה עוד בחברה המודרנית. זאת מכיוון שקל מדי לממשל ולקבוצות אינטרסים חזקות לייצר תעמולה ולהטות את דעת הקהל לצרכיהן. הבעיה של קהל בוחרים לא-רציונלי יכולה להיפתר לדעתו רק בידי סגל מומחים, שיבודדו עצמם הן מהמניפולציות שעושות קבוצות עלית והן מההמונים. מומחים אלה אמורים לספק לממשל מידע בלתי משוחד, חוכמה ועצות נכונות. יש בתפיסתו של ליפמן קרבה מסוימת לתפיסתו של אפלטון בדבר מלכים-פילוסופים, אם כי אצלו הרעיון הוא שהטובים והחכמים רק יספקו את התבונה והעצות אך לא ישלטו בעצמם. (גישה זו מזכירה את מסע הבחירות לנשיאות של בוש שלא התיימר להיות מבריק מדי כמתחרהו אל גור, אך הקיף את עצמו בסוללה של יועצים מנוסים, והדגיש שהוא מתכוון להסתמך במידה רבה על שקול דעתם. כך אמנם נהג בניהול המשבר של 911). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |