 |
טוב, אני מודה שיש כאן שני עניינים שונים: עצם קיום הדיון, ותוכנו.
בעניין עצם קיום הדיון, HRW בגלגולו הנוכחי זה בדיוק אחד השחקנים בעלי הגישה הידועה־מראש שדיברתי עליהם, ואפילו אחד הארכיטיפיים שבהם. יכול להיות מאוד משעשע להביך אותו עם הציטטה הזו!
בעניין התוכן, טוב, "בכיר" ו"חמוש" זה לא בדיוק אותו הדבר. נשמע לי ברור שמספר ההרוגים יכול לעלות עם בכירות המחוסל. מכיוון שלא־סביר שמארק גרלסקו גיבש ואישר את רשימת הבכירים או את הקריטריונים לה בעצמו, הרי שמלכחילה אפשר שהשמות בה נבחרו בכוונה כך שהבכירות שלהם היתה מערך של 30 אזרח וצפונה, ואז המספר 30 שרירותי וקשור יותר לחלוקת האחריות במודיעין האמריקאי מאשר למוסר או דיני מלחמה. מה שאפשר לעשות זה להסתכל ברשימה (אם היא גלויה – אני מניח שידועים לפחות אלה שחוסלו בפועל) ולהשוות בכירות של עירקים מול אלה שישראל חיסלה או שוקלת לחסל.
אני חושב שקריטריון כמותי פשוט יותר יהיה כמה הרוגים מהצד שלך אתה צריך לסבול לפני שאתה הורג אזרח. אף־אחד לא יודע כמה הרוגים באמת יהיו מכל דרך־פעולה אפשרית, אבל אפשר לנחש ואח"כ לעשות את המתמטיקה; למשל, להעריך כמה חיי אמריקאים יחסוך חיסול של גנרל עירקי נתון בסיכום כולל. נראה שמנכ"ל אמנסטי, עד כמה שבכלל יש לו עמדה בנושא, דוגל ביחס של 1:0, כלומר אסור להרוג אזרחים ולא משנה כמה חיילים (או אזרחים) יהרגו כתוצאה מהמחדל. נראה שלא מעט ישראלים דוגלים ביחס של 0:1 דווקא, כלומר, צמצום הרג אזרחים לעולם אינו שיקול כשיש סכנה לכוחותינו. גם 1:0 וגם 0:1 סותרים, לדעתי, את עצם המלה "פרופורציונלי" שמופיעה כפשוטה באמנות רבות. מפתה לשים את היחס על 1:1, אבל זה נראה לי מלאכותי ולגמרי חשוף לביקורת: מצד אחד, תפקידם של חיילים הוא להלחם ולמות, ולא כך תפקידם של אזרחים, מה שדורש יחס גבוה יותר. מצד שני, ברור שמטרתה של פעולה צבאית היא לפעול, באמצעות הרס והרג, לטובת המדינה שיזמה אותה, ולא לטובת רווחתם הגלובלית והשוויונית של כל תושבי הפלנטה, מה שדורש יחס נמוך יותר.
לכן, נראה לי שצריך גם, או רק, קריטריונים מהותיים, ולא כמותיים. כמה שיקולים שאני יכול לחשוב עליהם:
- האם חזקה שהנזק למטרות אזרחיות פרופורציונלי, או לא־פרופורציונלי? על מי חובת ההוכחה? באילו תנאים?
- אולי אפשר לדבר על סדרי־גודל וזירות. למשל, שזה בסדר להפגיז שכונה אם זה הכרחי כדי לכבוש אותה, אבל זה מוגזם להפגיז עיר שלמה כדי לכבוש שכונה, וכיוצ"ב. או שזה בסדר להרוס בניין שיש עליו צלף (ספציפי), אבל לא את כל הבניינים ליתר בטחון (קטגורי).
- האם אנחנו יותר נזהרים יותר מהגדרה שמרנית מדי, או מהגדרה נרחבת מדי של חוסר־פרופורציונליות? אני חושב שרוב האנשים יעדיפו, אינטואיטיבית, הגדרה נרחבת מדי, שהרי בחיי־אדם אנחנו עוסקים פה. אבל אני חושב שצריך לשקול את הנזק הפוטנציאלי של שני כיווני הטעויות. אם תיתן הגדרה שמרנית מדי, יהרגו יותר אזרחים ממה שהכרחי. זה ברור. מצד שני, אם תיתן הגדרה נרחבת מדי, אתה שומט את הקרקע מתחת לכל הקונספט של דיני־מלחמה, שהרי אם צבא צריך לספוג נזק לא־פרופורציונלי כדי לשמור על דיני־המלחמה, הוא יהיה תמיד בחסרון מול יריב שלא יעשה זאת וינסה להשתמש בזה כדי להכשיל את הצבא שומר־החוק, עד שלא תהיה לו ברירה אלא לעבור על החוקים הנוקשים־מדי כדי שלא להפסיד בקונפליקט. התוצאה תהיה התמוססות של עקרון הפרופורציונליות עד שיהיה במקרה הטוב אות מתה, ובמקרה הרע קרדום לחפור בו על־ידי זרועות התקשורת של הצדדים השונים, וכך יבאיש את ריח הרעיון של דיני־מלחמה וזכויות־אדם אוניברסליות בכלל. אני לא חושב שאנחנו ממש שם, אבל אי־אפשר לטעות בכיוון, ובטווח הארוך כך יהרגו הרבה יותר אזרחים.
- דיני־מלחמה מלכתחילה זה הסכם ג'נטלמני בלי יכולת אכיפה אמינה. אני מקבל את הרושם שהרעיון של דרישת הפרופרוציונליות נועד למנוע שימוש־לרעה בטענה שהרג האזרחים היה הכרחי להשגת יתרון צבאי: למשל, להפציץ עיר הפצצת שטיח בטענה שזה דרוש כדי לחסל פעילי טרור שכנראה נמצאים בעיר, כשברור שהסיכוי שפעילי טרור יחוסלו כך קטן, וגם אם כן יחוסלו, זה הישג זעום ביחס, כך שברור לכולם שבעצם מטרת ההפצצה בכלל לא צבאית אלא אחרת (נגיד נקמה, או לחץ על האוכלוסיה האזרחית). אז אומרים שההפצצה גרמה לנזק אזרחי לא־פרופורציונלי ביחס ליתרון הצבאי שאולי היה מושג. אני חושב שאולי אפשר להשתמש בשימוש־לרעה בתור קריטריון – אם איסור על פעולה לא־פרופורציונלית לא יגרום לשום חסרון צבאי שעלול לפתות את הצבא להתפשר על דיני המלחמה, כנראה שהפעולה לא־פרופורציונלית. מצד שני, אם האיסור יאפשר לצד השני לנצל אותו לרעה (למשל, להקיף את בכיריהם באזרחים), אז הפעולה כן פרופורציונלית.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש