בתשובה לארז לנדוור, 05/07/10 9:11
גאווה 546533
1. אני מסכים איתך, שישראל לא היתה בסדר שהתעלמה כל השנים מרצח העם הארמני, בגלל שיקולים אינטרסנטיים.

2. לגבי הצוענים, למרות שהרעיון הכללי היה של השמדת כולם, בפועל רק בגרמניה זה יושם, וככל שהתרחקו מגרמניה לתוך השטחים הכבושים המצב השתנה, באזורים אחדים רדפו והשמידו את הצוענים הנודדים, אך הניחו ליושבי הקבע. ובאזורים עוד יותר רחוקים לא במיוחד חיפשו אותם. ואבהיר מיד שהנאמר כאן לא בא חלילה להוריד מסבלם של הצוענים שגורלם היה אכן הכי קרוב לגורל היהודים,

3. הנאצים התייחסו לסלאבים כאל סוג אנושי נחות, אך עדיין בני אדם, ולא תת-אדם. הם יועדו להיות עבדיים של הארים, אך לא יועדו להשמדה טוטאלית.

4. האוקראינים לא דורשים יחס מיוחד מהעולם בגלל הגולודומור מפני שהעולם לא היה מעורב בגולודומור.

5. היחס לשואה בארץ מורכב מכדי להיכנס אליו כאן, אך כללית ניתן לומר שפה ושם אולי אפשר ורצוי להנמיך את הלהבות מתחת לסיר השואה, אבל הטראומה הלאומית היא אמיתית לגמרי, ורק עיוור יתכחש לה.
גאווה 546575
לא אסתכן מאד אם אומר שמה שהדריך את נתניהו בהצגת מפת אושוויץ באו''ם, לא היתה הטראומה מהשואה.
גאווה 546583
המדיניות של הנאצים כלפי העמים הסלאבים נגזרה ממטרתם הסופית - מרחב המיחייה הגרמני במזרח אירופה. בשלב ראשון הם אכן השתמשו בהם כעבדים אבל החתירה היתה לישוב גרמני נקי מסלאבים כמו שהאמריקאים ביערו את האינדיאנים.(היטלר התכוון להפוך את פראג לבירת מדינתו הגדולה, דבר שהיו כרוך ב"גירוש" הצ'כים למזרח. "גירוש" פירושו היה כמובן השמדה בשפה נקייה.) השמדת היהודים והצוענים היתה רק "הקדמה" לישוב מרחב המחייה והתחילה למעשה רק עם הפלישה לברה"מ. לפני כן חוו היהודים רדיפות, אפליות וגירושים אבל לא "פתרון סופי". זו הסיבה שמצבם של העמים הכבושים במערב אירופה היה טוב יותר מאלה שבמזרחה. זו הסיבה שהנאצים לא רדפו את מעט השחורים שהיו אז באירופה או את אלה של צפון אפריקה כאשר היתה כבושה בידם. זו המדיניות שהיו נוקטים בה הנאצים גם לולא היו יהודים באירופה. את כל זה אנחנו צריכים לזכור בהקשר של השואה. השואה היא אכן טראומה לאומית אבל כשמשתמשים בה למטרות פסולות כמו הצדקת הכיבוש או דחיית ביקורת מוצדקת על ישראל, היא רק מזיקה לנו.

(למען הגילוי הנאות: התובנות הנ"ל אינן מקוריות שלי. הן לקוחות מסיפרו האחרון של בועז עברון, אתונה וארץ עוץ, ספר שכולכם חייבים לקרוא. שני מאמרים מתוכו:

גאווה 546584
(העובדה שמדובר כאן בשואה אומר שהדיון הסתיים?)

ארז, הטיעונים שלך מתחילים להרגיש לי קצת מפותלים.

אנחנו יכולים להגיד תודה לאל שהנאצים הובסו מתי שהובסן, וחבל שהוא לא הובסו הרבה יותר מוקדם ואז השמדת חצי העם שלנו היתה גם היא היפוטתית, כמו כל הסנריוס שאתה מצייר כאן ב24 השעות האחרונות (אגב, גם שיטת הסלקציה של הצוענים היתה אחרת משל היהודים, אך כמו שהפריץ אמר, זה לא אמור להפחית מכאבם ואסונם).

כתבו כאן שהשמדת העם שלנו ייחודית משום שהיא התבצעה בצורה תעשייתית. אתה קופץ כאן כאילו גם ההכרה בכך היא כבר חטא היבריסי כבד שיוריד אותנו ביגון שאולה. היית כבר מזמן יכול להגיע למסקנה שמהעובדה הזאת אין שום נגזרת אוטומטית, לא לימין ולא לשמאל.

הרשה לי לחלוק איתך את חוויותי מהרשת בעשור האחרון:
בכל פעם שיש איזשהו אירוע אלים שקשור בישראל, גם אם ישראל תוקפת, וגם אם ישראל מותקפת, הראשונים להעלות את הקשר השואה הם גויים מן ה"מערב". ההקשרים לא ממש מגוונים: "נמאס לי כבר מהישראלים שחושבים שהכל שואה...", "הפלסטינאים לא אחראים לשואה...", וכמובן "הישראלים יותר גרועים מן הנאצים..."
רק אחרי מספר ימים ושבועות מגיעה השואה לשיח העברי, ומתבטאת באופן טיפוסי בהקשרים מכל קצוות הקשת הפוליטית, מעולם לא באופן חדגוני אך ורק ל"מטרות פסולות כמו הצדקת הכיבוש או דחיית ביקורת מוצדקת על ישראל".

אי לכך, למרות שאני מאמינה בגישה ההומנית והאוניברסלית, אני לא יכולה לקבל את הטיעונים שלך.
גאווה 546586
תיאור סדר תגובות השואה שאת מתארת נכון אולי לגבי התקשורת והרשת אבל במערכת החינוך בארץ, כפי שזכור לי מילדותי, משמשת השואה כאחד מחודי החנית המרכזיים של אינדוקטרינציית "העולם כולו נגדנו, אז ניכנס באבי-אביהם" - וזה ככה כבר שנים, עוד מלפני קום הרשת ומלפני המסעות לפולין. בעניין זה לא היה הבדל רב בין שמאל לימין, אם כי הפעילות החינוכית (או "חינוכית", אם נרצה) הזאת היא חזקה ואינטנסיבית יותר מאז עלות בגין לשלטון ובקו עולה, עד לימינו אנו. אבל כאמור, טיעון השואה כהצדקה לכל דבר היה מרכזי בבתי הספר הישראלים - אפילו לא בדיוק מרכזי אלא מובן מאליו כשמש בצהריים - עוד בימי שלטון מפא"י. כך שבנקודה הזאת (גם אם לא בטיעונים שלו באופן כללי) יש צדק באמירה של ארז לנדוור.

אה, ולגבי תובנות ה- Lebensraum שארז מציין את בועז עברון כאביהן - התובנות האלה היו קיימות כמה עשרות שנים לפני ספרו של עברון, אבל בארץ הן הושמעו מן הצד ולא במעמד שווה למוטיב המרכזי וקולן לא נשמע ברמה, שכן הן היו, אז כהיום, תובנות "עוכרי ישראל".
גאווה 546587
כבר כתבו על זה בדיון 1446 והגיבו על זה, למשל בתגובה 300136 .
גאווה 546589
אל מאמרו של יוסי גורביץ אשתדל לא להתייחס במסגרת תגובה זו, ומכמה טעמים: הוא עוסק בתחום רחב בהרבה, הוא מביא השקפת עולם אישית (לגיטימית), עניינו איננו ישירות לכאן, ובעיקר - אני מעוניינת להתייחס לדבריך שלך ולחזק את דבריי שלי בנוגע לשואה.

לכמה נקודות הנוגעות לתחום השואה במערכת החינוך (לא לחינוך הגבוה) בתגובה 300136: הנושא הועבר במערכת החינוך למן קום המדינה וכמובן הרבה-הרבה לפני הוצאת ספרו של שצקר. על כך היו מופקדים מורי המקצוע "תולדות עם ישראל בדורות האחרונים" (שיש לו כנראה עוד כמה שמות) בחטה"ב ובתיכון, ומחנכות הכיתות בחינוך היסודי, שכיסו את הנושא בעיקר במשך השבועות (והמחנכות שעשו להן כאב ראש קטן יותר - במשך הימים) שלקראת יום הזכרון וטקס יום הזכרון השנתי (אלו, היום וטקסיו - התקיימו באופן "מבולגן" משהו מאז קום המדינה, ובאופן מוסדר מראשית שנות ה-‏50. משנת 1959- גם בהוראת חוק).

ולמה, בכל זאת, מופיעים אצלך כל מיני תחושות בטן, כאבי בטן וכן המשפט "יתרה מזאת, עד משפט אייכמן רבים מתלמידי ישראל לא ידעו כלל על השואה, אף שרבים ממוריהם היו מניצוליה"?

אצל רבים, ואולי גם אצלך (?), קיים בלבול קל (או כבד) בין שתי "שואות" -

א. ה"שואה", שהיא המונח הישראלי הרשמי שנבחר לציון תקופה היסטורית, אירועיה והשפעתה האסונית הקולקטיבית על העם היהודי.
ב. ה"שואה" השניה, "שואה" אחרת לגמרי - ה"שואה" כציון החוויות האישיות של אלה מבני העם היהודי שעברו אותה.

טובי ההיסטוריונים כבר עסקו בזה ואני קטונתי מאוד. היריעה תקצר מלהבהיר את ההבדלים בין שתי השואות וההתייחסויות השונות אליהן במערכת החינוך, ברטוריקה הפוליטית, בהשפעות על האמנות ובציבוריות הישראלית בכלל.

בכל אופן, בתמצות וע"מ שלא לצאת פטורה: אל השואה האישית-חווייתית היה באמת, לאורך שנים, יחס של אטימות והשתקה עד כדי מחיקה גסה של ממש. ואכן - לא רק תלמידיהם של מורים ניצולי שואה אלא גם ילדיהם של הורים ניצולי שואה לא ידעו את ההיסטוריה האישית של עצמם ושל משפחותיהם הקרובות.

לעומת זאת: ה"שואה" כמשהו קולקטיבי נורא ואיום שעשו לנו הגרמנים/הנאצים (אצל רבים שימשו פעם שתי המילים הללו כמונחים מתחלפים, בהתעלם מהוראותיהן השונות, זו אתנית וזו פוליטית. בעצם - אולי זה כך גם כיום) - על ה"שואה" הזו ידעו דווקא היטב גם ילדי הגן, אם כי לא תמיד היו מסוגלים לפרט הרבה מעבר לכך - והרי לך "תודעת שואה" במלוא מובן המילה - והדבר לא השתנה בהרבה למן ימי שלי בגן ועד לימי ילדיי, בגיל ההוא.

לסיום, אנקדוטה: לפני שנים נזדמן לי לשוחח עם תלמידים בכיתות ו-ח בבי"ס בעיר (אז - עדיין עיירה) קטנה שהתפרסמה בתקופה ההיא באחוזים גבוהים של פשיעה בכלל ופשיעת נוער בפרט. אם לומר את זה בלשון המעטה - ביה"ס לא היה ידוע ברמת הלימודים הגבוהה שלו. למעשה - המורות התאמצו בעיקר להחזיק את התלמידים בכיתות, ומי שהצליחה - נחשב לה הדבר להישג שבו קנתה את עולמה. כמה תלמידים אמרו לי שהם "בעד יד חזקה בשטחים" (זה היה הביטוי הרווח אז), וכששאלתי מדוע, ענו לי חלקם ש"אחרת הם יזרקו אותנו לים", אך רבים מהם, להפתעתי, התבטאו ואמרו, איש בסגנונו הוא, שזה מכיון שהם "לא רוצים שכולנו נלך שוב פעם כצאן לטבח לאושוויץ (ואחד אמר "למשרפות") - וזה כשמדובר בבי"ס שבו *לא* למדו, וכמו שהיה אומר פעם אוריפזנו - צא וחשוב, מה היה לו הם *כן* היו לומדים...
גאווה 546593
מי שדיברתי איתו לפני ותוך (וחלקם גם אחרי) המשחק גרמניה-ארגנטינה השתמשו בטענות מהסוג הזה כדי להסביר את סלידתם/שנאתם (כך) לנבחרת הגרמנית.
גאווה 546594
ספורט הוא תחום שמעלה על פני השטח יריבויות, סטריאוטיפים ומשקעים היסטוריים. שאל את הסקוטים כמה הם הריעו לנבחרת גרמניה כשהיא סילקה את האנגלים השנואים. גם היוונים זוכים אצלנו מדי שנה לטיפול הולם לפני המשחק מול מכבי (שבאורח פלא מתרחש תמיד בסמיכות לחנוכה), למרות העובדה שאנטיוכוס היה סורי ולא יווני, שכל הענין התרחש לפני אלפי שנים ושמכבי דומה הרבה יותר ל-''יוונים'' של אותם ימים מאשר למכבים.
גאווה 546595
משקעים לפני יופי?
גאווה 546598
מקבים, לא מכבים. כידוע, הם היו פטישים.
גאווה 547027
''מי כמוך באלים י'''.
גאווה 547034
הייתי בטוח שהשם "מקבי" הוא השם המקורי. בקריאה חוזרת אני רואה שהשם שרד רק בתעתוק ליוונית, ולכן שתי הצורות תקפות באותה המידה: יהודה המכבי [ויקיפדיה].
גאווה 546670
בועז עברון כתב את מאמרו על השואה לפני 30 שנה וסביר להניח שהגיע לתובנות האלו עוד לפני כן. בשממת העיתונות של ימינו כתיבתו מאוד חסרה.
גאווה 547226
אני מוכרח להגיד שמה שבועז עברון רקח כאן אתך הוא המרקחת הידועה של היסטוריה פוליטית שלא במקרה מזכירה את ההיסטוריה המארקסיסטית-סובייטית.

בליבו של הנאראטיב הזה יושבת השגיאה הקלאסית של ערבוב שיטתי בין דברים שאכן ארעו בפועל לבין תוכניות וכוונות. אילו רציתם לספר סיפור היסטורי אובייקטיבי הייתם מבחינים מיד כי חיסולה של יהדות אירופה אכן קרה בפועל בעוד חיסולם של העמים הסלאביים הוא לכל היותר סיפור של תכניות וכוונות אידיאולוגיות שבפועל לא התרחש. אפילו עובדה פשוטה זו בפני עצמה כבר מהווה תו ייחודי של שואת העם היהודי ומבדילה בינה לבין אסונם של העמים הסלאביים ברייך השלישי. השגיאה הזו היא שמאפשרת לכם לבנות נאראטיב היסטורי הבנוי על דיאלקטיקה לפיה אם משהו אינו נכון, מן הסתם היפוכו הוא הנכון.

הנאראטיב שפיתחת כאן הוא צאצא לגיטימי של הנאראטיבים ההיסטוריים הסובייטי והציוני-קלאסי. ישנה כאן ממלכת רשע של יעילות מדע וגאונות גרמנית. בליבה של הזוועה הנאצית היתה קבוצת גאונים (הנאצים) או גאון פוליטי יחיד (היטלר) שפיתחו ותכננו את הזוועה במסתרים וברגע שעלו לשלטון כל מה שנותר לעשות היה לבצע אותה. צחנת הבורות בטרבלינקה ומיליוני הטבוחים בערבות אוקראינה ורוסיה כביכול כבר היו כתובים במיין קאמפ ההיטלראי.

ולא היא.
מנקודת המבט הגרמנית, יהודי אירופה הושמדו משום שהם בערמתם הסיתו את מעצמות המערב והמזרח נגד היטלר ובאשמתם פרצה מלחמת העולם ולא משום שהיטלר תכנן את השמדתם ב-‏1924 בכלא לנדסברג. מנקודת מבטנו שלנו נאמר כי יהודי אירופה הושמדו משום שלנאצים היה בוז בסיסי לערכים ההומאניטריים הפשוטים ביותר. דחיית התפיסה האנושית-הומאניטרית ע"י גרמניה הנאצית היא שאיפשרה לכל תערובת קלושה של פסבדו-מדע, אידיאולוגיות מצוצות מהאצבע ואופורטוניזם לאומי פוליטי ואישי להפוך למכונת זוועה שטחנה במלתעותיה בשר אדם.

היטלר וחסידיו (המטרימים והנספחים) יכלו לדבר ולהגות על הפיכת העמים הסלאבים הנחותים לעבדי האומה הגרמנית או לחילופין לדומן שיטייב את מרחב המחייה החקלאי של האומה הטבטונית. בפועל זה לא קרה. הקונפיגורציה הפוליטית האופורטוניסטית שנדרשה לביצוע ה"תכניות" הללו פשוט לא טרחה להופיע. היטלר וחסידיו הנאצים דיברו על השמדת האינטלגנציה והקצונה הפולנית (בהיסטוריה הסובייטית הגרמנים הם שבצעו טבח הקצינים הפולניים בקאטין) וגם זה בפועל לא התרחש. ועוד לא אמרתי דבר על הפסקת תכנית האותנזיה (T4).
דרך הארובות של אושויץ עברו מלבד יהודי אירופה, גם לא מעט חיילי הצבא האדום, הומוסקסואלים, עדי יהווה ופושעים פליליים פשוטים. כאמור עובדה זו מלמדת רק דבר אחד על המשטר הנאצי והוא הבוז שהוא רחש למושג של זכויות אנוש בסיסיות במובן המקובל על הדמוקרטיה המערבית.

גם סיפורה של שואת הצוענים היה צריך ללמדך שלא מדובר כאן באידיאולוגיה מסודרת שחייבה באופן דיאלקטי את השמדת הצוענים. למעשה היו אלו פילולוגים גרמנים שזיהו את מוצאם של הצוענים בצפון הודו (ולא במצריים הפרעונית כפי שספרו הצוענים עצמם) וזיהו את לשונם (שפת הרומני) כחלק מן השפות האינדו-אירופיות. התאוריות הללו סיבכו את האידיאולוגיה הארית-נאצית שבאופן טבעי נטתה להפטר מן האלמנט האנטי חברתי כחלק מן התערובת הסמיכה של אאוגניקה, הומוגניות גרמאנית ודארויניזם חברתי שרקחה. בסופו של דבר החליטו הנאצים שהצוענים בדרכם מהודו לאירופה ספחו לעצמם כל מיני נספחים אסיאתים לא טהורים ולכן חלקם בני תערובת ארים וחלקם ערב רב של יסודות אנטי-חברתיים. התערובת המטורפת הזו היא ההסבר להשמדת מאות אלפי צוענים בכל רחבי אירופה בעוד שבצוענים אחרים, גם בגרמניה עצמה לא נגעו לרעה. והנה שוב, כמה מרגיז, צצה לה היחודיות של השאלה היהודית.
באופן טבעי, בועז עברון ושות' מתעלמים גם מן היחסים הטובים שבין היטלר לבין המופתי מירושליים ושיתוף הפעולה בגיוס מוסלמים-בוסנים לטובת הרייך. סיפור כזה המרמז שיותר משמדובר באידיאולוגיה שיטתית מדובר על טירוף שיטתי ואופורטוניזם של מהמרים, מובן שצריך להצניעו ול"עקר" את משמעויותיו המזיקות.

אמנם נכון הדבר שלתערובת המטורפת הזו של אידיאולוגיה ואופורטוניזם, היתה השפעה מכרעת בנקודות שונות של ההיסטוריה של מלה"ע ה-II (למשל היא חסלה את סיכויי הניצחון הצבאי ברוסיה). אך מי שמתעמק בכשלים האלו מגלה גם כאן שלא מדובר בסטיכיה היסטורית שבה אידיאולוגיה שיטתית הופכת לגזירת גורל ונמסיס, אלא שוב באופורטוניזם המתבטא בקבלת החלטות אד הוק. היטלר למשל לא נמנע באופן שיטתי ואידיאולוגי מהכרה בממשלות משתפי פעולה סלאביים באוקראינה או במדינות הבאלטיות. מה שבאמת קרה הוא שהתבוסות הנוראיות של הצבא האדום בקיץ של 41 ו-‏42 גרם להיטלר לדחוק את הממשלות הללו לשוליים ולהטיל את יהבו על נצחון צבאי מכריע ועל ההתמוטטות הצפוייה של הצבא האדום והמפלגה הבולשביקית.

מי שעוסק בהיסטוריה מוטב לו שלא יעסוק באנלוגיות מופרכות בין משטרים ודמויות בעבר ובהווה הפוליטי ויפנה את מבטו לחשיבות שיש לדבקות בערכים אנושיים בסיסיים גם מול אידיאולוגיות פוליטיות ולאומיות.
גאווה 547228
העובדה שה''פיתרון הסופי'' הופעל כנגד יהודים ולא כנגד סלאבים הוא פונקציה של הזמן במלחמה. לו היו מנוצחים הגרמנים לפני הפלישה לברה''מ, לא היה מה לדבר על ''פתרון סופי'' אלא רק על צעדי אפלייה, דחייה ורדיפה של היהודים. השואה היתה יכולה להתבצע רק בחסות המלחמה ולכן היא חלק בלתי נפרד ממנה. קשה להניח שהנאצים לא היו מיישמים תוכניות נוספות לו היו מנצחים את ברה''מ או לו לא היו יהודים באירופה. נכון שההיסטוריוגרפיה הסובייטית טישטשה או העלימה את המדיניות המיוחדת כלפי היהודים אבל גם אנחנו צריכים להבין את השואה על הרקע הכללי יותר של המלחמה.
גאווה 547230
היא פונקציה של הזמן במלחמה, פלוס העובדה שהיהודים תפסו מקום מרכזי הרבה יותר מהסלאבים, הצוענים, וכל שאר תתי-האדם גם יחד בהגות הנאצית.
גאווה 547229
עיקר שכחתי. אני מניח שמטרת ההיסטוריה הפוליטית שטוית כאן הוא לצייר קו מקשר בין ההיסטוריה הנאצית לבין תפיסות לאומניות ואנטי הומאניות הרווחות במקומותינו (ליברמן, אלדד). אני מזדהה עם המגמה הזו. הבעיה היא שהתיאור המגמתי מאוד של ההיסטוריה הנאצית דוקא השמיט את הקרקע מתחת לטיעון הזה.
הרי ליברמן או אלדד אינם חסידים של עליונות הגזע הארי או אפילו היהודי. הם גם אינם מחזיקים בתאולוגיה של מרחב מחיה יהודי. הקו המקשר האמיתי בינם לבין הזוועה הנאצית הוא הזלזול בזכויות האדם הבסיסיות שאין לשוללן. חוסר ההבנה כי הזכויות האלו הן קו הגנה חיוני המפריד בין שאיפות ותכניות לאומיות לגיטימיות לבין פשעים נגד האנושות.
גאווה 547227
התוכל להביא מובאה ולו אחת שמאמתת את הקלישאה: "כשמשתמשים בה למטרות פסולות כמו הצדקת הכיבוש או דחיית ביקורת מוצדקת על ישראל" ?
מי בדיוק עושה זאת ? הצבע עליו והוכח זאת ע"י לינק מתאים, ואל תמציא שאלה בלתי קיימת לתשובה מאד יפה שאתה חושב שיש לך.
גאווה 547231
בדיון 1734 ציטטתי את אמנון רובינשטיין: "ככל שחולפות השנים שלאחר המלחמה [ששת הימים] ורעיון ארץ־ישראל השלמה קונה לו תמיכה רבה, כך מחריפים קשייה של ישראל בזירה הבינלאומית, עד שסופם בעימות כמעט מתמיד, המסתיים בגינוי תמידי של ישראל. שורשיו הפוליטיים של מעמד ישראל בזירה הבינלאומית והדרכים להתמודד עם מצוקתה חייבו עיון קר וענייני, מהסוג שהדריך את בן־גוריון בשנות החמישים; אך בישראל שלאחר המלחמה – ישראל המנצחת ורדופת זכרונות החרדה – מקבל העימות בין ישראל לעולם ה'גויי' משמעות חדשה – למרות הסיוע הגדל והולך, שנותנת ארצות־הברית לישראל. משמעות זו באה לידי ביטוי גם ברחוב הישראלי וגם בקרב מקבלי ההחלטות בירושלים. 'העולם כולו נגדנו' הפך להיות לא רק להיט פופולרי, אלא גם 'אני מאמין' מדיני. 'עמי אירופה, שלא עזרו לנו בשואה, אינם זכאים להטיף לנו מוסר', מגיבה גולדה מאיר על הביקורת הגוברת נגד מדיניותה." אפשר להזכיר גם את הביטוי האהוב עליך מפי אבא אבן: "גבולות אושוויץ" ואת האמירה של בגין במלחמת לבנון הראשונה שאם לא ניכנס ללבנון, האלטרנטיבה היא אושוויץ.
גאווה 547232
כל הדוגמאות האלה הן מזמן. יש משהו יותר עדכני?
חול, מכונות מזל ושואה 547247
משהו עדכני אם כי רק אפרופו
גאווה 547242
הציטוט שהבאת מפי אמנון רובינשטיין, גם אם היה מדובר בו על הצדקת ה"כיבוש" בגלל השואה, היה מדובר על מישהו שמעריך כך אחרים בצורה ביקורתית, וזה כאילו צטטת את עצמך, וברור שלא זה מה שבקשתי. כלומר, לו שמעתי את רובינשטיין אומר שאנו מצדיקים את הכיבוש בגלל השואה, הייתי מבקש ממנו, בדיוק כפי שבקשתי ממך, להוכיח את דבריו באמצעות מובאות.
אבל העניין הוא שבדבריו אין כל זכר לנושא הצדקת הכיבוש בגלל השואה, ולכן אפילו את זה איני צריך לעשות.

גם בציטוט שהבאת מפי גולדה אין שום זכר להצדקת ה"כיבוש" בגלל השואה. יש כאן התייחסות כללית מוצדקת לזכותם של עמי אירופה לבקר אותנו, בגלל היותם אבי אבות האנטישמיות(1), ואין שום התייחסות לגופו של הנושא, כלומר אין היא אומרת שבגלל שעמי אירופה אנטישמים, הכיבוש מוצדק.

הביטוי ה"אהוב עלי" מפי אבא אבן כלל אינו אהוב עלי. הביטוי הזה הוא אולי היחיד ששמעתי מעודי שמצדיק את קביעתך בקלישאה שהבאת. אבל מדובר בהתבטאות נדירה, בלתי מובנת, ומפתיעה, במיוחד כשהיא באה מפי אבא אבן.

האמירה של מנחם בגין (איני מכיר אותה, אבל בהנחה שאכן נאמרה) קשורה בזירת לבנון ובמלחמה שנועדה לפתור בעיה בטחונית, ולסגת לאחר שהבעייה תיפתר, ואין כאן קשר לשום כיבוש. מכל מקום אני מסכים שיש בה בכל מקרה הגזמה מסויימת.

(1) בעניין זה ראה את דעתו של רוברט ויסטריך (תודה לנועה ו. על תיקון השיבוש שלי בשם) שהבאתי בתגובה 547215 לפיהם האנטישמיות הייתה טבועה בחברה האנגלית שבה גדל, ורוב מוריו היו נגועים בנגע הזה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים