ואו! 554239
איזה מאמר נהדר!

אני מקווה שיום אחד מישהו יחדש את הסינקלוויר, ואז תכתוב עוד מאמר כזה ותראיין את רביב גזית. תודה מראש.

(ירדן: WTF??)
ואו! 554261
אתה שואל על אהבתי העזה לשלישי של סופטמאשין?
ואו! 554402
בוודאי. יש עוד סיבות לתמוה על משהו שאמרת אי פעם?
ואו! 554464
(בכל זאת, לפני שאני כותב תגובה בנפח של מאמר, רציתי לוודא שהיא תענה על מה שנשאל. זה כנראה יקח כמה ימים, או שבועות, או כו'.)
Third של סופטמאשין, האהוב עלי מכל הג'אז והרוק 562990
הנה.

(העיכוב היה בגלל שהחלטתי שלפני שאכתוב את התגובה, מתבקש להאזין שוב לדיסק, שבשנים האחרונות הזמן בין האזנות לו נמדד בשנים. ובדיוק אז הרדיו-דיסק המצ'וקמק שלנו עשה לנו טובה וסירב להשמיע יותר דיסקים. לא שלפני זה הוא היה כלי ראוי למשימה, אבל המהלך הזה שלו אילץ אותנו סופית להתגבר על העצלות ולרכוש מערכת סאונד סבירה. וההחלטה המתבקשת היתה שלמרות שאני יכול להאזין לדיסק במחשב, או ביוטיוב בחלקים, אני אחכה למערכת החדשה. זה לקח איזה חודש-שניים, אחר כך עוד חודש-שניים להזדמנות להיות בבית לבד בלי משהו יותר דחוף לעשות. אז האזנתי, ראיתי שהקסם עדיין שם, ואחרי עוד שבוע תגובה באה לעולם.)

(למחפשים ביוטיוב: ארבעת הקטעים, לפי הסדר: Facelift של יו הופר, Slightly all the Time של מייק ראטלדג', Moon in June של רוברט ואייט, ו-Out Bloody Rageous של ראטלדג'. כל אחד מהם נאלץ להתחלק לשניים ביוטיוב. אני מניח שבמקור כל אחד מהם היה צד שלם של תקליט כפול, אפרופו דיון 29. מי חשב אז שגם האזנה לדיסק, שלם וברצף, תהיה עניין לנוסטלגיה?)

דיסקליימר: אני אוהב את האלבום הזה מתוך בורות. הוא שילוב של ג'אז ורוק, הרבה יותר לכיוון הג'אז, והוא הדבר היחיד שאני מכיר מהסוג הזה, חוץ משני האלבומים הבאים של סופטמאשין, שהם אותו דבר רק פחות (ופחות) מוצלח. אני יודע שהיתה סוגה שלמה של שילוב ג'אז ורוק, ושקראו לה פיוז'ן, ואני אפילו לא יודע אם סופטמאשין של התקופה הזו נחשבה חלק מאותו זרם, ואם דברים אחרים בו היו דומים. יכול להיות שכל מה שאני אוהב שם, כבר עשו קודם ויותר טוב. זו ההזדמנות שלכם להשכיל אותי, למרות שחוששני שאני כבר בשל מדי לקשר מוזיקלי אמיץ חדש (כלומר, עברתי את גיל שלושים, שלא לדבר על עשרים ושתיים).

בתור ג'אז, יש שם אלתורים יפים ומהלכים מבריקים מאוד של שינויי סולם וקצב, בעיקר בשני הקטעים שהקרדיט עליהם לראטלדג', הקלידן. אבל זה לא החומר שממנו עשויים אלבומים אהובים ביותר; אפילו אני יודע ששאר הג'אז מלא באלתורים והפתעות מבריקים יותר. גם לא המלודיות היפות של ואייט בשמונה הדקות הראשונות של הקטע שלו (שרובן ממוחזרות מהאלבומים הראשונים שלהם); בעצם בשאר שמונים דקות האלבום אין חומרים מלודיים מי יודע מה. אפילו לא התחושה הגדושה של חופש יצירתי, שלא לומר ניסויים על חשבון זמן אולפן יקר; לא כולם עובדים בכלל (שבע הדקות האחרונות של פייסליפט די מתות, האטיוד-בסטיב-רייך בסוף אאוט-בלאדי-רייג'ס הוא... אטיוד). רובם עובדים יפה, למשל ההקלטה המואצת בסוף פייסליפט - אבל גם זה לא העניין.

העניין הוא שכל הג'אז הזה יושב על בסיס אינטנסיבי מאין כמוהו של קצב רוקי. זה ג'אז באנרגיות גבוהות. וזה יוצר אינטנסיביות רגשית. אני לא יודע אם זו הסיבה ש"פייסליפט" נקרא כך, אבל אני לא יכול לשמוע אותו בלי לעוות את הפרצוף במשך דקות ארוכות (מהחמישית עד העשירית, ליתר דיוק), כי זה מה שההיסחפות למוזיקה גורמת לי לעשות בלי להרגיש. זו מוזיקה מלהיבה ואקסטטית. אותו דבר מהדקה העשירית של Moon in June (כלומר, דווקא אחרי שהמלודיות של ואייט נגמרות זה נהיה באמת טוב). מצד שני, הצליל של סקסופון ושל חליל, שלפעמים הוא עצוב מטבעו, יוצא יותר עצוב על הרקע הקצבי הרוקי (מדקה 7 של Slightly All the Time ומדקה 13 של אאוט-בלאדי-רייג'ס).

אני אוהב את כל ארבעת הקטעים במידה שווה. בכולם יש דקות ארוכות של אינטנסיביות רגשית, ולא אכפת לי בכלל אם אחריהן וביניהן יש דקות ארוכות מתות יותר; זו מנוחה נחוצה.

שלא לדבר על לפני האינטנסיביות הרגשית. כשדיברתי על בזבוז זמן אולפן בנסיונות, לא הזכרתי את המתבקש, חמש הדקות הראשונות של פייסליפט (ושל האלבום בכלל), שהן חוצפה: לא נותנות שום סיבה להמשיך להאזין הלאה. איינשטורצנדה נויבאוטן הגדירו את הקטע שלהם "החשמל" A study in disturbed atmosphere. זה מתאים גם לחמש הדקות הראשונות דנן, רק שאני לא נותן לסופטמאשין קרדיט לרבע ממנוּמקוּת האינטקלטואלית של עמיתיהם הגרמנים - נראה לי שאצל סופטמאשין זו היתה סתם גחמה, אפילו שלרטנות. חמש דקות הם מכוונים את הכלים החשמליים, יוצרים מין שקט רועש חשמלי סטטי שמופרע בהבלחות של רעשים חשמליים דינמיים, בלי שום מוזיקה. אלא מה? כבר ניחשתם, אלו בין הדקות האהובות עלי ביותר באלבום. זה משחק מקדים; אני יודע מה הולך לבוא עוד מעט, והמשחק הוא בציפיות שלי. לקראת סוף הדקה החמישית צצה בהדרגה מוזיקה, ואז פורץ המעין-מארש בכלי נשיפה, והוא פשוט אורגזמה - למרות שבעצם, כשלעצמו, הוא לא בין הרגעים הכי יפים באלבום. בזכות בניית הציפיה, הוא כן.
Third של סופטמאשין, האהוב עלי מכל הג'אז והרוק 563003
תודה על התגובה המושקעת והמעניינת. לא הכרתי את האלבום הזה עד שהזכרת אותו באייל, אבל הקשבתי עכשיו לחלקים יחסית נרחבים ממנו. הגדרת סגנון היא כידוע דבר חמקמק, אבל אני לא חושב שאני מסכים אתך שהאלבום "הוא שילוב של ג'אז ורוק, הרבה יותר לכיוון הג'אז". הנשפנים אולי באמת מושכים לכיוון הג'ז, אבל נגני הרית'ם סקשן לדעתי יונקים הרבה יותר מהנדריקס ומרוק מתקדם מאשר ממיילס דייוויס (גם ממיילס דייוויס של Bitches Brew, שיצא בדיוק באותו הזמן).

לגבי האוונגרדיות הצורמנית (בוא נקרא לילד בשמו...), למשל ב-facelift - אני פשוט לא מצליח להבין/לאהוב/להנות/להתרשם מזה. גם ה"מעין מארש בכלי נשיפה" שפורץ אחרי הדקה החמישית לא ממתיק אצלי את הגלולה המרה. בכלל, עוד לא למדתי להסתדר עם אוונגרד, ג'ז חופשי וכו'. הייתי בכמה הופעות של בכירי הג'ז החופשי (אורנט קולמן, למשל) ובכל הפעמים ממש סבלתי, ופעם אחת אפילו יצאתי באמצע. מתחשק לי לפעמים להכריז שבעצם המלך הוא ערום, אבל אז אני נזכר שפעם (באיזור גיל 14, כן?) חשבתי שכל עניין הג'ז הוא פיקציה, ושיניתי את דעתי בענק. יש גם מוזיקאים שאני אוהב ומעריך ששולחים יד בג'ז חופשי מדי פעם (פט מת'יני וג'ו לובנו, למשל), ואם הם חושבים שהמלך לבוש, מי אני שיגיד אחרת. אבל כאמור, אני (עדיין?) לא מצליח להבין/לאהוב/להנות/להתרשם מזה.

ואם נחזור לנושא המקורי של המאמר, הקלידן ב"שלישי" של סופט מאשין מנגן גם בפיאנט (כתבתי קצת על הכלי הזה בתגובה 554223). שומעים אותו יחסית בבירור לכל אורך Slightly All the Time.
Third של סופטמאשין, האהוב עלי מכל הג'אז והרוק 563022
אני לא בטוח מה נחשב ג'ז חופשי, ולא מכיר את אורנט קולמן, אבל אני אבהיר שאני באמת חושב שחמש הדקות הראשונות של פייסליפט הן שלרטנות לשמה (זה לא ג'ז חופשי, נכון? זה בכלל לא מוזיקה). אני אוהב אותן, כאמור, רק בגלל ההקשר, ובמין גחמה.
Third של סופטמאשין, האהוב עלי מכל הג'אז והרוק 563051
אז הנה, אתה מוזמן להכיר את אורנט קולמן מגנן ג'ז חופשי. הנה הוא בעוד קטע חופשי, הפעם עם פט מת'יני, שגם יודע לעשות דברים יותר קלים לעיכול, כמעט על גבול הקיטש.
Third של סופטמאשין, האהוב עלי מכל הג'אז והרוק 563062
ובכלל שכחתי - הנה הרכב של הרבי הנקוק מנגן ג'ז חופשי (בערך), עם הרבה רודס. נשבע לך שכשנתקלתי בקליפ הזה בפעם הראשונה חשבתי "אולי ירדן יאהב את זה".
ואו! 554335
אני אשמח לקרוא את המאמר הזה לפני שיחדשו את הסינקלאוויר (אני בספק אם זה אי פעם יקרה, דרך אגב, לסינקלאוויר אין כמעט משקל שאפשר לשמוע בתרבות המוזיקאלית ובוודאי שאם קיים אז הוא זניח יחסית לרודס, למשל).

אין ספק שהסינקלאוויר שהגיע לארץ הצדיק את העלות בתקופתו (השתמשו בו בכמה מהאלבומים הנמכרים של שנות השמונים, כולל לילה לא שקט, אוהב להיות בבית ומחכים למשיח) - אבל עדיין, WTF?! כשהכלי הזה היה חדש העלות שלו היתה 6 ספרות בדולארים!

לפני כמה שנים נתקלתי באחד למכירה בחנות כלי נגינה יד-שניה בניו-יורק שמתמחה בסינטים אנאלוגים. המקלדת והמחשב ישבו על כמה קופסאות קרטון, והמכשיר לא היה מחובר לחשמל או להגברה (הם טענו שהם יחברו אותו רק עם מישהו יגלה עניין רציני לקנות אותו). הם היו מוכנים למכור אותו ב5000$ דולאר.

sic transit gloria mundi
ואו! 554690

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים