בתשובה לאלמון, 01/11/10 5:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
:-) נשבע לך באימשלי שאני מפרק לך תצורה כמו שעשיתי לאפללו. הוא היה בריון לא קטן. נדמה לי גם שהעברית היתה אז בירידה והארמית הלכה והשתלטה. אגב, תופעה דומה קרתה עם המילה 'אשר'. במקרא משתמשים ב'אשר': וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ. שין השימוש מופיעה בתנ"ך מעט מאד ורק בספרים המאוחרים, שזה כבר סמוך לתקופת בר כוכבא. בתלמוד 'אשר' התקצרה לשין צמודה למילה כמו שאנו נוהגים בימינו, והצירוף 'אשר ל' הפך ל'של' שאינה מופיעה בתנ"ך כלל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע מה את עשית לאפללו, אבל בר כוכבא עסה לבן עפלול משהו בסמ"ך :) רואים שהעברית היתה אז בירידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט בירידה. הקטע הראשון שמצאתי ממגילות ים המלח, פשר חבקוק מכיל, לדוגמה, "אשר לוא יאמינוא". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה להוסיף למאמר שגם חילופי עי"ן ואל"ף היו נפוצים במשנה ובתלמוד, והסיבה גם כאן היא שההבדל בהגייתן נשחק. הטהרנים דאז התחלחלו מהתופעה, וכך כתוב בתלמוד הירושלמי במסכת ברכות: אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טבעונין מפני שהן עושין חיתין היתין ועיינין איינין. אנחנו יצאנו נשכרים כי קיבלנו צמדי שורשים - דומים אבל שונים: גמא-גמע, אכל-עכל, פרא-פרע, וכולי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |