 |
בפרספקטיבה של כעשור ומחצה מאז כהונתו הראשונה של נתניהו, נדמה לי כי מנהיגותו עשויה לקבל נופך חדש. הנה אדם שהשתחל לעמדת הנהגה על חודו של קול ושהצליח לשנות על דרך של חבלה חוזרת ונשנית את המושגים האידיאליים של תהליך השלום, ולכפות מושגים ריאליסטיים. המזרח התיכון לא השתנה לאור החזון של פרס. את התקווה האידיאלית של אותם ימים, החליפו ייאוש ופיכחון כאשר התפישה השלטת כיום היא שההתמודדות על הארץ היא ארוכת שנים וכי המציאות שבשטח תעצב אותה יותר מן ההסכמים הכתובים. עשור מאז התכנסות קיימפ דיוויד, הסכמי שלום לא נחתמו, נבואות הברירה לשלום או לאבדון לא נתגשמו, ישראל התעצמה ביחס לפלסטינים ותהליך השלום בין שני העמים שוב אינו נדמה כמפתח לפיתרון השאלות האסטרטגיות של המזרח התיכון. הפלסטינים זוכים להתייחסות על פי מעמדם הריאלי, והנה עם שהתפצל ואשר חותר כעת ל'הסכם מדף' במקרה הטוב אשר גורלו מי ישורנו, ומן העבר השני של שולחן המשא ומתן מי יושב? לאור החלומות, התקוות, הנאומים, הטקסים, התכניות המדיניות והכוונות האסטרטגיות של מדינות האזור, נדמה כי איש כריזמטי יחיד בעל חיוך מסתיר דבר, הצליח פשוט לתעתע בהיסטוריה. לטוב ולרע לא רבים הם המנהיגים אשר זוכים לכך.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש