בתשובה לוילסון המוזר, 04/12/10 9:41
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מי דובר את השפה הזאת? הנה כמה שמות שספריהם פורסמו בעברית: יגאל תומרקין, יאיר גרבוז, בן-עמי שרפשטיין, יגאל ורדי, רותי דירקטור, סינתיה פרילנד, ארנסט גומבריך, ונדי בקט, הרברט ריד. (יש הרבה יותר.) אמנות מוגדרת ע"י המימסד האמנותי כי יש לו את הכלים לקבוע מהי אמנות ולדרג אותה. בסוגיה מדעית נפנה למדען מומחה בתחום ונסתמך על חוות דעתו ונתעלם מאמוציות של "זה לא יכול להיות ככה כי השכל הישר אומר לי אחרת". כך גם צריך להיות באמנות. אחד ממאפייני האמנות המודרנית הוא חיקוי יצירה של ילדים. עצם התיכנון והחישוב מראש לעשות דבר כזה מציב את היצירה בקטגורית אמנות להבדיל מקישקוש סתם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כל זה טוב ויפה, אבל רשימה של ספרים על אמנות יכלתי למצוא גם בגוגל. הטענה שלי הייתה שאנשים שונים מגדירים אמנות בצורה שונה. הדבר מתבטא גם בספרי האמנות שיצא לי לקרוא וקשה לי להאמין שהמצב שונה בספרים שהצעת. אם לממסד האמנותי יש את הכלים לקבוע מהי אמנות ולדרג אותה, מדוע אנו נדרשים למאמר כמו זה שאנו מגיבים עליו? מדוע ההסברים שהעלת אתה למה היא אמנות שונים מאלו שקראתי בספרי אסתטיקה? מי קבע מה היא אמנות לפני שהיה קיים ממסד אמנותי? מדוע ציור של קרוואג'יו נחשב לאמנות גם בזמנו? בסוגיה מדעית אפשר לפנות למדען מומחה. או לחילופין, אפשר לשאול את השאלה באייל הקורא ולמצוא שם מספיק אנשים שמכירים את דעת הממסד המדעי מספיק על מנת לענות. רק באמנות, משום מה, איש לא מסוגל לכוון לדעת הממסד אמנותי אלא אם הוא חלק ממנו. בעיני זה חשוד. מאוד חשוד. ובכל מקרה, מכיוון שלטעמי לאמנות אין כרגע הגדרה ברורה קשה מאוד לדבר על מומחים בתחום. יש אנשים עם נסיון רב יותר בנסיון לקטלג אמנות. אך אם הם לא מסוגלים להגיע להכרעה מהי אמנות, לפי מה בדיוק הם מקטלגים? "אחד ממאפייני האמנות המודרנית הוא חיקוי יצירה של ילדים. עצם התיכנון והחישוב מראש לעשות דבר כזה מציב את היצירה בקטגורית אמנות להבדיל מקישקוש סתם." לא ברור לי איך זה קשור לתגובה שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלת מי דובר את שפת האמנות ונתתי לך דוגמאות. מאמרים כגון זה היא תגובה של אנשים שלא מבינים מהי אמנות ושכלם הישר אומר להם שהוא משהו שונה ממה שהמימסד טוען. מכיוון שהאמנות המודרנית (ביחוד הלא פיגורטיבית) לא מובנת ונראית כרמאות, יש נטייה לזלזל במימסד האמנותי בניגוד לכל תחום ידע אחר. קרוואג'יו צייר עפ''י כללים שהיו נהוגים בתקופתו (למעשה הוא שבר כמה והיה פורץ דרך) ויצירותיו נחשבות לאמנות עד היום. כיום ישנם כללים אחרים וכל אמנות נשפטת על רקע תקופתה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שאלתי. ציינתי שמבין המורים שלי לאמנות שהיו, לדעתי, אנשים שאתה מגדיר כדוברי השפה נתקלתי בחוסר אחידות מזעזע. והוא זה שגורם לי לתהות אם יש בכלל שפה כזאת. יתכן שאתה צודק והסיבה היחידה שיש מאמרים כאלו נובעת מבורות. רק שלא ברור לי מדוע דווקא אמנות דורשת התמחות מקיפה כל כך על מנת להבין ציור פשוט. העובדה היא שתחומים סבוכים בהרבה לא דורשים מאמרים דומים (או לפחות אני לא נתקלתי בכאלה). לדעתי הזלזול בממסד האמנותי נובע לא מבורות אלא מחוסר יכלתו (או חוסר הרצון שלו) לנסות ולהסביר מה היא אמנות בצורה פשוטה. העובדה שקרוואג'יו הוא אמן לא שנויה במחלוקת בעיני. השאלה שאני שאלתי היא מי קבע בזמנו שהוא אמן. מי היה הממסד. ואם לא היה קיים ממסד, איך ידעו שהוא אמן? במילים אחרות, מי ניתח את היצירות שלו? ואם הן נחשבו לאמנות גם בלי הניתוח, למה בעצם צריך אותו? בנוגע לכללים החדשים - האם הם נובעים מגילויים חדשים, כמו שקורה במדע? או שהם שרירותיים לחלוטין? אני ציינתי שיש הוגים שחשבו שאמנות צריכה לפנות רק לאליטה. נועה העירה שבעבר אמנות הייתה צריכה לפנות דווקא לפשוטי העם. איזה מהכללים האלו הוא הנכון? ומדוע? האם תשנה לך העובדה שאת שתי הדעות הסותרות הביעו שני פילוסופים שונים בזמנים שונים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזמנו של קרוואג'יו, הציירים והפסלים היו לומדים את מלאכתם בסדנאות שהכשירו אותם ליצור ולהשתמש בכלים אמנותיים. המיומנות הטכנית היתה המכשיר לשליטת הכנסייה בהמונים (האנאלפאבייתים). ביקורת האמנות התפתחה ככל שהאמנות הלכה והשתחררה מקשריה ותלותה בכנסיה הקתולית. הכללים החדשים נובעים מאופי התקופה. כל אמנות היא בבואה של תקופתה והמאה האחרונה ראתה הרבה משברים - שתי מלחמות עולם, מלחמה קרה, שקיעת סמכויות ישנות, שואה ורצח עם, גלובליזציה וכו'. באמנות זה התבטא בשבירה הצורניות והטכניקה המסורתית. ציור פיגורטיבי מוקפד כמו בעבר לא יהווה תגובה אמנותית לתקופה העכשווית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה? למה, ישראל הירשברג, אביגדור אריכא, אלי שמיר וארם גרשוני - כולם מציירים ציור פיגורטיבי מוקפד, אינם אמנים לדידך? חוששתני, שאתה מקדש את דלות החומר, ואת דלות החומר בלבד. שזו אולי הבעיה עם הקונספט כולו. מה שהיה אוונגרדי וחתרני בשנות ה-60, הפך מאז למיינסטרים ורק הוא בלבד נחשב לאמנות, בעיני קובעי דיעה מסויימים, ואף בעיניך. אגב, הציור נותר פיגורטיבי ומוקפד, ואז פיגורטיבי ולא מוקפד, ואז מוקפד אבל לא בהכרח פיגורטיבי (קנדינסקי, למשל), הרבה אחרי ירידת כוחה של הכנסיה. לירידת הפיגורטיביות קשר ישיר להמצאת המצלמה (אף שבהתחלה היתה כלי ששימש גם אמנים - ראה דגה, למשל), וביתר שאת, להמצאת המצלמה הצבעונית. לדעתי, זה היה צריך להביא אמנם לירידת ההתמקדות בטבע דומם ובדיוקנאות, אבל להשאיר על כנו את האמנות כמספר סיפור ורעיון מאחורי היצירה. איכשהו, זה הוביל להתרוקנות טוטאלית מרעיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש השותפים לעמדה זו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד ממאפייני הזרם האינפנטילי באמנות המודרנית הוא חיקוי יצירה של ילדים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |