בתשובה להאלמוני המזוהה, 30/12/10 23:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עם הבעיתיות של עסקת הטיעון אני (בגדול) מסכים. אבל אני סקרן - למה השימוש במילה אונס כאן הוא זילות המילה? קצב קיים יחסי מין בכפייה בשתי הזדמנויות שונות. זאת לא ההגדרה של אונס? או שאונס "אמיתי" חייב לכלול בעיניך אלימות ברוטלית? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דב הטיב לתאר גם את נקודת ראותי על המקרה מבחינת מה שאנו יודעים על מה שקרה. אני לא חושב שקצב תקף אותה פיזית (לא קראתי את עדותה) וכן, יש הבדל מהותי בין תקיפה וכפיה לבין אסרטיביות יתרה/הפעלת לחצים פסולים וכד'. שלא ישתמע מזה איזו שהיא הצדקה למעשי המנוול, גם על מה שנעשה מגיע לו מאסר, אבל זו זילות כלפי מי שעברה תקיפה ולאחר מכן לעיתים לא יכולה אף לראות את פני הנוול, קל וחומר לשלוח לו מכתבים. כותב הרמב"ם: "כל הנבעלת בשדה--הרי זו בחזקת אנוסה, ודנין בו דין אונס: עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה. וכל הנבעלת בעיר--הרי זו בחזקת מפותה, מפני שלא זעקה: עד שיעידו העדים שהיא אנוסה; כגון ששלף חרב ואמר לה, אם תזעקי אהרוג אותך." (משנה תורה, הלכות נערה בתולה, א, ב). אני חושב שכשחורצים דינו של אדם, זו שאלה לגיטימית לשאול מדוע לא צעקה, מדוע לא התלוננה מיד לאחר מכן וכד'. נכון שיש סיבות כבדות משקל לאישה לא להתלונן, אבל כשגורלו של אדם בידיהם, צריכים היו השופטים לשאול גם שאלות קשות אלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התשובה. עמדתך מובנת לי יותר עכשיו. עם זאת, אני חושב שבמקרה הזה אתה טועה. מהמעט שקראתי מעדותה של א' התרשמתי שמדובר באונס של ממש, ולא רק באסרטיביות יתרה/הפעלת לחצים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרמב"ם כבודו במקומו מונח אבל הוא חי בתקופה אחרת בה היחס לנשים היה שונה. היום יש משקל להתרשמות של השופטים כשהמקרה עומד על מילה כנגד מילה. במקרה שלנו היו עדויות מסייעות -נכון שקצב לא שלף חרב ואיים עליה. יחסי מרות לא היו פקטור בתקופת הרמב"ם כי בכל מצב היו יחסי מרות בין גבר ואשה. הרב אבינר למשל, התבטא שהוא קרא את החומר וקצב זכאי; מדוע? כי תפיסת עולמו נמצאת במאה ה-12. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |