בתשובה לאור, 18/01/11 0:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"אבל מה נעשה אם[...]" בוא ניקח את זה לכיוון השני, למה אנחנו צריכים לספק לבעלי ראיה לקויה אמצעים משופרים לקריאה? ולמה כתב ברייל לעוורים? אולי נלחש באופן קבוע לכבדי שמיעה? ולמה להתאמץ על מנת לספק גישה לנכים? אלה התנאים בג'ונגל האנושי, לא כן? "איבדתי ניקוד בלי קשר ליכולת מתמטית, רק מיומנות קוגניטיבית. זה יכול לקרות גם בבגרות. איך נקל אז?" זו בדיוק הנקודה, יש לגלות את המקור לבעיה ולהתייחס בהתאם. החברה האנושית מגיבה גם כך בצורה גמישה לכל מני מצבים שחורגים מה"נורמה". אם הבעיה שלך היתה נובעת מליקוי למידה, היית צריך פתרון שונה לבעיה שלך, כלי עזר אחרים על מנת שתתגבר על הטעות. "הגיוני לטעון כי על תלמיד לדעת להתבטא גם בעל פה בעיקר במקצועות ההומנים. לא מלמדים את זה לצערי,[...]" כאן אתה למעשה טועה, משום שרוב השיעורים בכיתות מתנהלים בצורת שיח בעל פה, והתלמידים לומדים בכל מני דרכים לטעון את טענותיהם (בשאלות, בדיונים, ברפרטים וכן הלאה). "זה לא בסדר שתלמיד מדעי הרוח מגיש דוקטורט שעבר עריכת לשון אצל איש מקצוע[...]" אפילו עילויים בעולם האקדמיה מגישים תדירות את הטקסטים שלהם ללקטורים. לא מדובר רק בשפה. גם הטיעונים דורשים בדיקה. בכל הוצאה לאור שמכבדת את עצמה קיימים עורכים שעוברים על הספרים מתקנים ומשנים. כתיבה אקדמית היא לא פעולה מבודדת. וגם לך לא הייתי ממליצה לוותר על עריכה לשונית ואקדמית. "אני חושב שכן: יכולות מוטוריות הן חלק ממה שצריך לכמת." להבנתי יכולות מוטוריות הן לא מה שמוסדות השכלה צריכים לבחון. גם מערכת החינוך וגם האקדמיה מאפשרים הקלות ללקויי למידה כי זו התפיסה השלטת במערכות אלו. בצדק. באשר לבחינות עם חומר פתוח. כן, ברור שהוא מהווה איתות לסטודנטים שהם לא צריכים לשנן הרבה חומרים בעל פה אלא להתכונן באופן שונה. וברור שניתן להשתמש בחומר בזמן הבחינה רק אם הוא ממופה היטב על ידי הסטודנט, ויש לו למעשה שליטה מלאה בחומר. זה לא קשור בכלל למחקר שנדרש לפני כתיבה אקדמית כלשהי או לעובדה שהכותב צריך להתייחס לשיח קיים (בשום פנים ואופן אף אקדמאי לא צריך לזכור הכל בעל פה, תמיד קיימת האפשרות לעיין בכתבים שאתה מבקש להתייחס אליהם). אתה אבל דילגת לחלוטין על מה שטענתי למעשה. כשם שאי נגישות החומר אינה משקפת את עבודתו של האקדמאי, כך גם הזמן המצומצם שניתן לכתיבה. אלו תנאים שמתקיימים רק במבחן עצמו. אני לא מתפלאת על התנסויותיך עם לקויי למידה. גם לא על העובדה שאלו אובחנו בסוף כיתה י'. כפי שסיפרתי בעבר, רק בכיתה י' פנו המורים בצורה מרוכזת למי שנראה להם מתאים לפרופיל והציעו להם לעבור איבחון לליקויי למידה. זה הפך ליותר רלוונטי לקראת בחינות הבגרות, וכפי שציינתי, החל מגיל 16 היו הוצאות האיבחון על חשבון התלמיד ולא על חשבון העיריה. הגיוני שאיבחונים ייסתיימו בסוף אותה שנה. אם תרשה לי לסכם את הטענות שלך: תלמידים במצבים מעודדים יכלו למשימות שליקוי הלמידה היה אמור לפגום בביצוען. משהוכר ליקוי למידה של תלמיד הישגיו אפילו ירדו. לקויי למידה מגיבים כמו ילדים רגילים לתמריצים חיוביים (תשומת לב ממוקדת) ושליליים (איום מההורים). הרשה לי להציע לך נקודות פרספקטיבה נוספות: אולי התלמיד המתקשה שביצועיו סבלו בעקבות האיבחון למעשה התקשה בכל לאורך כל הדרך, אבל הצליח להעמיד פנים שהוא מבין יותר, וויתר על העמדת הפנים משאובחנה הבעיה. אולי לקויי למידה, כמו כל הילדים מצליחים לשפר את תפקודם כאשר הם מקבלים עזרה מוגברת, אבל באופן אובייקטיבי ליקוי הלמידה עדיין קיים ועדיין מקשה, ועדיין כדאי להתחשב בו. באשר לתלמיד עם בעיית הריכוז. אהובי השני היה כזה (היינו בני 5). אי אפשר היה להחזיק אותו במקום אחד וקשה היה לתקשר איתו. אבל איתי הוא היה יושב במשך שעות ומשחק בשקט. לכן עודדו אותנו לשחק הרבה ביחד. זה לא אומר שבעיית הקשב והריכוז שלו נעלה פתאום כלא הייתה. לדברים הללו יש דינמיקה משלהם. אז אתה הצלחת ללמד ילד עם בעיית קשב. כל הכבוד לך. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |