בתשובה לאלכסנדר מאן, 09/02/02 20:51
על צבעים ואנשים 56235
אינני מייחס לדגל הלאומי כל חשיבות, גם בעיניי הוא חתיכת "סמרטוט על מקל" - עוד סממן לאומי מיותר המנציח את המפריד בין בני האדם, ומשמש כמושא גאווה פטישיסטית ללאומנים למיניהם.

יחד עם זאת, כוונתי בהודעה זו הייתה למחות על הבורות האוריינטליסטית המרוצה-מעצמה של אותו אלמוני שנהנה ללעוג לחוסר היצירתיות של העמים השוכנים במרחב גיאו-פוליטי, ולפסול את מומו שלו לעיני כל.
אני חושב שכל הזדמנות להציג קצת מהתרבות המוסלמית והערבית העשירה, על צדדיה החיוביים והשליליים, שנמצאת סביבנו, היא מבורכת.
ובכלל, הסגירות הישראלית הטיפוסית כלפי הדת הנוצרית והדת המוסלמית הן רעות חולות שמביאות לפיתוח דעות רדודות ופשטניות, ובכך אני נלחם בהנאה רבה.

ובהקשר זה, אני עדיין ממתין לתשובה...
תגובה 12540
על צבעים ואנשים 56241
מבחינה זו רוב (רק כדי לא להסתכן ולכתוב - כל) הסמלים הם פטישיזם המורכב מסמרטוט ומקל. האם לא מה שחשוב זה המשמעות הניתנת להם במסגרת של ציבור אנשים מסוים? בזמן מסוים תוך התחשבות בעבר ממשי או דמיוני.
על צבעים ואנשים 56242
כמובן. כמו כל מיתוס, מה שחשוב הוא לא הערך הממשי (המופרך בוודאות כמעט גמורה) שלו, אלא הכוח המגייס (שנפרט לפרוטות פוליטיות וחברתיות) בקרב אוכלוסיית היעד בזמן ובמקום מסוימים.
סיפורו של זייגנבאום המפקיד 56247
סיפורו של זייגנבאום המפקיד:

אני כפקיד עברי, נושא אמנם בגאון את סמל מדינתי. אבל, תאמינו לי, אישית, רק ואדוז ופנמה: היכטה שלי נושאת את דגל פנמה, ואילו חברת הקש שלי רשומה בודוז.
מידי פעם, כשהבוס שלי נוזף בי, אני שולף לאחר מכן בהצנע ליד שולחני עמוס התיקים, דגלון פלסטיק קטן של ואדוז מכיס חולצתי, ונזכר מייד שמצבי עדיף בהרבה על שלו.

מאידך, אשר לסמלי ישראל, מה אתם יודעים.
פעם נשדדתי בלוזאן שבשוויץ על ידי טורקי אלים, בהיותי עם ידידי אבוטבול בדרך לבורדל בשעת לילה, לאחר שבמשך היום הפקדנו שם מה שהפקדנו. בגלל אותו אבוטבול נקלעתי להרפתקה
הזאת.
שכן למה לוזאן דווקא? אני אישית מעדיף את ציריך, אך אבוטבול, היושב אף הוא באותו חדר, הזכיר לי שבתור דובר עברית ורומנית אתקל בקשיי שפה בציריך, ואילו הצרפתית הים תיכונית שבפיו תהפכנו לבני בית בלוזאן.

כאמור, בדרכנו לבורדל ברחובות לוזאן השוממים בשעות ערב מאוחרות לאחר ההפקדה המוצלחת, ניתקלנו באותו בריון טורקי.
אבל לאחר שסמל המדינה המתנוסס על הפספורטים שהוגשו ביד רועדת יחד עם הארנקים, הבריק לאור פנס הרחוב, אורו פניו: "ישראל וטורקיה, חברים טובים", רטט בהתרגשות שפמו של האיש בשעה שלחץ את ידינו. כמחווה מיוחד לידידות בין העמים החזיר לנו שתי שטרות של 50 פרנק, לאחר שלקח את 2780 הפרנק הנותרים.

כמובן שפרט לרגשות החמים שדגל שוויץ מעלה בליבי, גם דגל טורקייה עושה לי משהו מאז.
על צבעים ואנשים 56253
באשר לשאלתך הספאציפית - הרי שלשיטתי מדינת ישראל זקוקה לדגל אחר, אשר ישחררה מקיבועה לסמלים דתיים מסוג סמל מגן הדויד.
הבעייה הנעוצה בסמל זה מורכבת מבדלנותה המוצהרת של הדת היהודית, אשר במקרה זה משפיעה ישירות על הבנתו הפנימית של הלאום היהודי עצמו, וזאת מעצם התהוותו והגדרתו המלאכותית-ראשונית.

במילים אחרות: סמל מגן הדויד ניתן לפירוש דתי בלבד, באם נבדוק את היסטוריית סימבול זה. הניסיון הלגיטימי להעניק משמעות חילונית-לאומית לסמל זה כשל בעבר ואף יכשל בעתיד, היות וסמל זה טומן בחובו משמעויות בדלניות מובהקות, המורכבות משלילת הגוי ומרעיון העם הנבחר. שילוב לא בריא זה יוצר מתח קשה במדינת ישראל דהיום, אשר נוטה יותר ויותר לכוון הפירוש הדתי בהוויתה.
מסיבה זו לא ניתן להשוות בין סמליהם השונים של מדינות מערביות שונות בדמות הצלב לבין סמל מגן הדויד; הצלב אינו ספאראנטי במהותו, כי אם פארטיציפאנטי.
מבחינה זו דומה הדגל הישראלי לדגל צלב הקרס, אשר גם הוא היה פארטיציפאנטי מטבעו, אולם בתוספת הבדלים וסייגים מתבקשים.

לנושא זה כבר נדרשתי לא פעם בעבר, ולכן אוכל להמליץ להתבונן ולנתח את תגובתי זו באשר למאמר נושן של מר גורביץ, אשר ערך השווות גורפות ופזיזות בין האלמנט הציוני והנאציונאל סוציאליסטי.
תגובה 12534

שלך

אלכס

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים