 |
באחד הטקסים המפורסמים, נדמה לי פרס נובל לשלום, נוכח העולם כולו, הביע יצחק רבין את סלידתו כלפי יאסר ערפאת: בזמן שהוא לחץ את ידו פניו ושפת הגוף שלו גילו שאט נפש. לא שמעתי שום טענות מצד התיקשורת כלפי יצחק רבין, לא אמרו שהוא מבזה את הכבוד הערבי. להיפך, היללו אותו על כך שהוא מגלה יחס "נכון" כלפי הטרוריסט עראפאת. ההתנהגות של יצחק רבין כלפי עראפאת הייתה הרבה יותר מבזה מאשר התנהגות ברק כלפיו.
בן גוריון גם כן לא היה עדין ביחסיו עם אנשים רבים. למשל: הוא סירב לקרוא למנחם בגין בשם, אלא קרא לו "האיש הזה" או "האיש שיושב ליד באדר" או (לפי זכרוני) "מוקיון". ובכלל, בן גוריון היה איש מאוד ממוקד בזמן עבודתו (לא היה מבזבז את זמנו על מישהו כאשר חשב שבן שיחו קשקשן, לאריק שרון אמר פעם שהוא שקרן). מזלו של בן גוריון היה שהוא הוקף באנשים לויאלים.
הפרשנות והביקורת על שפת הגוף של ברק ליאסר עראפאת הם עיסוק בקטנות שמאפיינות את התקשורת הרדודה בישראל. בשנת 2000 הוא התנהג כיאות מבחינה אנושית, האינטיפדה השניה הייתה פורצת בין כה ובין כה, שהרי יאסר עראפאת כלל לא היה מעניין בסיום הסיכסוך (הוא היה מעוניין רק בקבלת שטחים וקבלת שליטה בשטח בלי לסיים את הסיכסוך הפלשתיני-ישראלי).
לגבי המשבר הנוכחי. ברק התנהל בצורה סבירה. הבעיה שלו היא שמפלגת האבודה איבדה דרכה
ולכן לא גילתה לויאליות כלפיו. כל מה שעניין את רוב הפוליטיקאים של האבודה היא להדיח את ברק ולשלוט במפלגה במקומו. מבחינתם, זה שהוא הביא להם כמה מנדטים לא נחשב, לאחר שהביא מנדטים חשבו שיוכלו לזרוק אותו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש