כעבור (יותר מ)עשור 564944
תודה על המאמר המעניין (שגיליתי באיחור מה...)

רציתי להתייחס לנקודה צדדית, דוקא באלתרמן, שהפתיעה אותי.
אלתרמן הוא אכן משורר לאומי ו"ביחד", אך אני (בעיני החובבניות) תמיד ראיתי את "כוכבים בחוץ" כמבטא של הפן האישי של אותו משורר לאומי, ולכן אני אוהבת אותו כל כך.

התרגיל של זך, שאומר שהמילה אני מופיעה מעט כל כך פעמים, הוא לא מדויק, כי זכורות לי (הספר אינו לפני כרגע) המון דוגמאות של דיבור בגוף ראשון (אבל בלי המילה אני), למשל: :"עוד אבוא אל סיפך", "מה דבקתי בך תבל", "להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל ואמות ואוסיף ללכת", "נולדתי לפניך תאומים", "לעד לא תעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים". ועוד המון

יותר מכך, יש בספר שימוש נרחב בגוף שני יחיד, שגם היא יוצרת בעיני איזו תחושה אינטימית: "עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא", "פתאום את נוגעת כיד מבהיקה", "אל תבואי עכשיו ילד מת בחיקי", "את שומעת הרוח זרה וסתוית" ועוד הרבה

נראה לי שהמיעוט של השימוש במילה אני נובע מסגנון לשוני (תוך כדי כתיבת הדוגמאות שמתי לב שיש שימוש רב בזמן עתיד, שם אולי מצטלצל יותר "אבוא" לעומת "אני אבוא") וש"כוכבים בחוץ" הוא באמת ספר אישי. לא כן?

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים