 |
קראתי את הצהרת מובילי הדעה, ואני מכבד אותה וגם את מובילי הדעה. כל אחד מהם הינו בעל רזומה שאינו עומד בשום קנה מידה ביחס לרזומה שלי ואולי גם של רוב המגיבים באתר זה.ואולם בהיותכם אנשים חושבים, אתם אשר מבטאים את דעות הבעד, דומני כי אני רשאי לצפות שלא תסתפקו בכובד משקלם של השמות, ואם אין בידיכם לפקפק בדעות המושמעות, דבר שהוא מושכלה ראשונה לאדם חושב, אולי תוכלו להשלים את הנימוקים ואת ההגיונות לדעה הבולטים בהעדרם מן המסמך.
כך מתארים כותבי המסמך את אידיאל השלום בעיניהם:
"בכל אחד מהסכמי הקבע שייחתמו בין ישראל והפלסטינים, ישראל וסוריה וישראל ולבנון, הצדדים יישמו ביניהם את הוראות מגילת האומות המאוחדות ועקרונות המשפט הבין-לאומי המסדירים יחסים בין מדינות בעתות שלום; הם יישבו את כל הסכסוכים ביניהם באמצעי שלום; הם יפתחו יחסי שכנות טובה של שיתוף פעולה כנדרש לשם הבטחתו של ביטחון בר-קיימא; הם יימנעו מאיום בכוח או שימוש בו האחד כנגד זולתו, ויימנעו מלהצטרף לקואליציה, לארגון או לברית כלשהם שיש בהם אופי צבאי או ביטחוני עם צד שלישי, שמטרותיהם או פעולותיהם כוללות תוקפנות או פעולות אחרות של עוינות צבאית נגד הצד האחר."
עוד הם מוסיפים כי "בנוסף למימוש המלא של החלטה 1701, לבנון תממש את ריבונותה המלאה בכל שטחה באמצעות הצבא הלבנוני." כלומר פירוק חזבאללה מנשקו, ופירוז השטח עד נהר הליטני.
האם תוכלו להסביר מה אתם מזהים במציאות אשר תומך באידיאלים הללו? האם זה רצון טוב, האם זו תרבות של שלום, האם זה מטה קסם, האם זו כפייה בינ"ל, האם זו תפישת צדק?
מהו בדיוק הדבר שיביא לדעתכם את הצדדים :
- "ליישב ביניהם את כל הסכסוכים באמצעי שלום ולפתח יחסי שכנות טובה ושל שיתוף פעולה"
- "להימנע מאיום או שימוש בכוח"
- "להימנע מלהצטרף לקואליציה או לברית כלשהי שיש בה אופי צבאי או בטחוני.."
... ובעצם אם אני מתרגם נכון את הדברים- לכונן ברית אזורית במזרח התיכון.
אנסה לטעון את הטענות המערכתיות הבאות:
1. תהליכי השלום בין ישראל למדינות ערב הם ביטוי לניסיון לערער את מאזני הכוחות של המלחמה הקרה במזרח התיכון בתוך עידן המלחמה הקרה ולאחריו. את הסכסוך הישראלי ערבי יש לראות לפיכך כשאלה אחת בתוך שאלת מאזן הכוחות במזרח התיכון, ולא כשאלה יחידה. לצורך המחשה, לו הייתה מדינת ישראל מתחסלת, או לחלופין הייתה מגיעה להסכמי שלום עם שכנותיה, לא היה בכך כדי לבטל את המאבק המתמשך על ההגמוניה במזרח התיכון. ישראל היא שחקן אחד מתוך מספר מסויים של שחקנים אזוריים שמנסים להטות את מאזן הכוחות לטובתם.
2. המאבק על מאזן הכוחות במזרח התיכון חוצה אותו לאורכו ולרוחבו בעת הנוכחית. הסנונית הראשונה לשינוי מאזן הכוחות הופיעה עם בחירתה של מצרים להחליף את האוריינטציה הסובייטית לטובת אוריינטציה אמריקאית בתקופת סאדאת ולשלם במטבע של תמורה במינימום ההכרחי - הוא השלום הקר עם בעלת הברית השכנה של ארה"ב. כל עוד ארה"ב תשמר את מעמדה המוביל בעולם ואת יחסי הברית עם מדינת ישראל, וכל עוד מצרים תמשיך להגדיר את האינטרסים שלה דרך יחסים של שיתוף פעולה עם ארה"ב, כנראה שהסכם השלום בחזית הדרומית יישמר. במידה ולא, ייתכן שהוא יישמר, ייתכן שהוא יקבל מתכונת שונה, וייתכן שהוא לא יישמר.
3. קריסתה של ברה"מ פוררה את מבנה ההגמוניה שחלש על יחסי העולם הערבי, דבר שעורר את השחקנים האזוריים להיאבק על ההובלה. בתוך החלל שנוצר הצליחה ארה"ב לקדם את מעמדה ולצרף אל המחנה שלה, בין היתר דרך תהליך השלום הישראלי ערבי מדינות נוספות. תהליך השלום בין ישראל לבין ירדן והירקמות הברית הישראלית תורכית, הן ביטוי לבחירה של מדינות אלה להצטרף למחנה האמריקאי. יחסי השלום הללו נשענים על התמיכה האמריקאית בישראל. בהעדר תמיכה כזו, הייתה ישראל מוצאת את עצמה קרוב לוודאי מבודדת וחלשה, אלא אם כן הייתה נוצרת קונסטלציה אחרת של בריתות.
4. בהעדפת יחסי שלום עם ישראל יש תועלת מרכזית אחת אשר עשויה להגדיר את האינטרסים בעולם הערבי ואשר מאפילה על כל יתר התועלות והיא- שיפור היחסים עם ארה"ב. בחירה בשיפור היחסים עם ארה"ב היא שאלה של מידת תועלת שניתן להפיק מכך במסגרת מאזני הכוחות הגלובליים. בתור שחקנים במאזני הכוחות האזוריים, מבקש כל צד למקסם את מידת התועלת שהוא עשוי להפיק מהצטרפות למחנה האמריקאי, ובלשון אחר- למלא תפקיד של לשון מאזניים כדי להגביר את המחיר שאותו תהיה ארה"ב מוכנה לשלם תמורתו. דבר זה מסביר את ההתנדנדות של מדינות המחנה המתון, תורכיה, ולעתיד לבוא כנראה גם מצרים.
5. שחקן נוסף שטרם בקע מן הביצה וגילה את יכולתו לשחק במשחק הסחטנות הוא הרשות הפלסטינית. בהבינם את המאבק על המזרח התיכון ואת עוצמת החלש הגלומה באפשרות לנגן על המאבק הזה, הפלסטינים מבקשים למקסם את הישגיהם ובמילים אחרות לסחוט את הישראלים, בתמורה להתייצבות לצד המחנה האמריקאי. מושג "קץ התביעות" הוא לפיכך מושג שנתלש ממציאות אחרת. אין שום דבר שיש באפשרותה של ישראל לתת כדי להשביע את התביעות של הפלסטינים בעת הנוכחית. בהסתייגות ובענווה, מכיוון שאינני יכול לייחס בורות ליעקב פרי, יהיה עליי לייחס אותה לעצמי, או לחלופין לייחס לו "בדחנות". את מי שמאמין כי הסכם שלום עם הפלסטינים, דבר ראוי לכל הדעות, "יחזק את המתונים ויחליש את הקיצוניים" אני מזמין לחשוב פעם נוספת. אין סיבה להאמין שהפלסטינים מחזיקים בידיהם את המפתח למאזני הכוחות או לשאלת השלום במזרח התיכון. הם מגלמים עוצמה פיקטיבית.
6. החלל שנוצר בעולם הערבי עם נסיגתה המהממת בת הבן לילה של ברה"מ בזירה הבינ"ל, שינתה את תצורת יחסי הכוחות ממצב של הגמוניה- מצב שבו השחקנים מרסנים את התנהגותם ביחס לשחקן אחר אשר עוצמתו עדיפה על עוצמת כל היתר, לתצורה של מאזן כוחות שבה שחקנים מתחילים להיאבק בינם לבין עצמם על ההפרשים. בעת הנוכחית 'תת המערכת של המזרח התיכון' אשר בעבר השתלבה במבנה מערכתי דו-קוטבי(מזרח-מערב) משתלבת במבנה מערכתי מעורפל שניתן לזהות בתוכו מגמות של היווצרות מוקדי כוח רב קוטביים. מעולם בהיסטוריה לא הצליחה מדינה להחיל מבנה של הגמוניה בכל רחבי הכדור. תחום אזורי ההשפעה של ארה"ב בעולם, משקפים פחות או יותר את עוצמתה היחסית, ועוצמה זו נבלמת בקווי החיכוך של המזרח התיכון. אין סיבה להאמין שהמזרח התיכון יהפוך להיות אזור של שלום מתוך פנייה של מדינות הציר הערבי אסלאמיסטי לחסות אמריקאית. העוצמה האמריקאית בעולם אינה מספיקה כדי לפתור את המלחמה הקרה המתנהלת במזרח התיכון. בכך נידון האזור שלנו ככל הנראה להישאר שרוי בתוך מלחמה קרה אזורית במקרה הטוב. כל אחד מוזמן לעשות חושבים לעצמו מה אמור להדריך התנהגותה של מדינה השרויה במצב מעין מלחמתי שכזה.
7. דומני כי מחברי המסמך מזהים נכונה את ההרעה האסטרטגית שחלה במאזני הכוחות האזוריים, או לפחות את המצב הנזיל שנוצר ובו מדינות מעורבות עשויות לשנות התנהגות או להחליף אוריינטציה, וזה הדבר שדוחף אותם לפרסם את המסמך שהוא בעיקר עניין דקלרטיבי ואשר ככל הנראה הוא מנותק גם מן המפה הפוליטית הפנים ישראלית.
אלו דעותיי, ולהלן אסייג שהן מופשטות ותיאורטיות מדי, וכי עברו כבר כמה שנים מאז קראתי מאמר אקדמי בכלל.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש