 |
מאמר מרתק (1), וכך גם מאמריו (2,3) של זלינגר המתייחס למאמר בכתבה שהבאת.
לשאלתך, התשובה שלילית. ראשית, בניסויים מסוג זה שולחים פוטונים בודדים, או זוגות של פוטונים, או לכל היותר רביעיות של פוטונים (כך מוצע במאמר (2) של זלינגר). קצב העברת האינפורמציה האפשרי בשיטה זו הוא מוגבל ביותר לפיכך, משו כמו מודם ישן וטוב של 7200bps. נאמר שאנו רוצים לשכפל יונה במשקל 1.8 ק"ג. מים שוקלים 18 גרם למול, מכאן שיש צורך להעביר אינפורמציה של ~מאה מול מולקולות. נאמר שדי ב~מאה ביט כדי לקודד מולקולה טיפוסית. תצטרך לשדר ~עשר בחזקת 27 ביט מידע. חישוב מהיר שלי העלה כי שידור היונה יארך בערך 4400 טריליון שנה. אם תצליח לתכנן פרוטוקול שידור כזה שבמשך 4400 טריליון שנה לא תיפול ולו טעות אחת ביונה המשודרת, אני מסיר בפניך את הכובע. אחרת, יצרת יונה שאינה זהה לחלוטין למקור.
פיסיקאי ערני דיו יקפוץ עכשיו ויאמר - אבל רגע, במאמר (1) מוצע לשדר חלקיקים ולא פוטונים, אז למה לא לשדר את היונה כמו שהיא? תשובתי הלא מלומדת היא שהניסוי המוצע מאפשר לשדר אטומים בודדים, ואפילו מולקולות, אבל לא צבר מאקרוסקופי של חלקיקים. אנסה להסביר. באופן סטנדרטי משתמשים בגביש לא-לינארי כדי לפצל פוטון פוגע לשני פוטונים שסכום האנרגיות שלהם שווה לאנרגיה של הפוטון הפוגע. לחילופין, ניתן ליצור גל-עומד אופטי, כלומר תבנית מחזורית של איזורים עם אור חזק ואור חלש. דרך סריג אופטי מעין זה ניתן לפצל אלומות של חלקיקים, ממש כשם שדרך סריג גבישי ניתן לפצל אלומות של פוטונים. יתרון בולט של הסריג האופטי הוא היכולת לשנות את קבוע הסריג שלו (כלומר המרחק בין שתי מקסימות סמוכות) לפי אורך הגל בו משתמשים, בעוד שקבוע הסריג של כל גביש הוא גודל אפייני לחומר בו משתמשים. עד כאן בנפנוף ידיים שאני עצמי לא בטוח בנכונותו. בכל אופן, קבוע הסריג הנחוץ כדי לשדר יונה הוא מסדר גודל של היונה, לדעתי, ובסקאלות מאקרוסקופיות כאלה נדמה לי שמכניקת הקוונטים כבר לא תופסת ולא נקבל כלום (להוציא אולי יונה מטוגנת, גלים סנטימטריים זו קרינת מיקרוגל...).
ועתה, ברשותכם, ללימודיי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש