בתשובה לעדי סתיו, 23/04/11 2:47
לודיטים 568776
אני לא חושב שאני יכול לשכנע אותך. אני יכול רק להציג אלטרנטיבה. שאלתי עד כמה רחוק אתה לוקח את ההשפעה החברתית על המימוש העצמי, ונדמה לי שאכן לקחת אותה רחוק. אתה מתאר את העצמי כעוסק בבניית זהות ע"י מניפולציות בסמלים חברתיים. העצמי מתבטא בפעולת הבחירה מתוך הסופרמרקט של הסמלים וביכולת ליצור קולאז' משתנה של הסמלים האלו ולשחק עם המשמעויות שלהם.

אני לא אראה כמו טוני סופרנו באף חולצה. אבל אם אלבש חליפת רב-חובל אני יכול להיראות כמו פופאי. אבל האם בכך שלבשתי את חליפת רב-החובל הפכתי למארלו שחודר באומץ אל לב המאפליה? מארלו היה צריך לצאת למסע ארוך ומסוכן כדי לגלות את האמת על קפטן קורץ ועל עצמו. הוא נזקק לכל המסע הזה כדי להשאיר את הדימויים החברתיים מאחוריו ולהתמודד עם טבעה הפראי של האמת. וכאן השאלה שלי אליך: האם יש אמת מעבר לסמל? אנחנו יכולים לשחק עם סמלים כל חיינו, אבל האם הסמלים הם כל מה שיש?

אני יודע שאפשר לתאר את כל חיינו כמשחק בסמלים. אחרי הכל, מארלו הוא גם סמל. ואם אותו נופש באוסטריה ילך לטיפול פסיכולוגי ויגלה שם שהוא זקוק לחופשה באוסטריה כי אמא שלו לא אהבה אותו מספיק, נוכל לטעון שהוא לא גילה שום דבר אלא החליף את הנרטיב הישן בנרטיב פסיכולוגיסטי. ובכל זאת, כשאני מעמיד את היציאה הממשית למסע ללב המאפליה מול לבישת החולצה של מארלו, אני משוכנע שיש ביניהם הבדל.
לודיטים 568786
אולי יש אמת בסמל, אבל היא לא בהכרח אינווריאנטה אלא לפעמים איזו מוסכמה חברתית. קשה לי למצוא דוגמאות טובות. את "לב המאפליה" לא קראתי, ורוב האנשים גם לא קראו, אז להתחפש למלח לא עובד. גם טוני סופראנו לא משרת אותי כל־כך טוב. אז איזו דוגמה אני אתן לך? (הולך לארון, מתבונן בבגדים.) אם אני קם בבוקר יום שישי אביבי, ומתלבש כמו איזה סטודנט פרפ-סקול אמריקאי, (ולא, נגיד, בסגנון היותר שמרני/דרמטי שמאפיין אותי בד"כ), אני עושה את זה כי אני מרגיש אופטימי/פזרני/ספונטני/יהיר/מפונק, או אולי דווקא בגלל שאני רוצה להרגיש כך, אבל ככה גם כולם ברחוב ובבית־הקפה שאני קופץ אליו לאכול איזה בראנץ' יתייחסו אלי, והיחס הזה משפיע גם על ההתנהגות וההרגשה שלי באותו רגע. אז מצד אחד זה בכלל לא אותו דבר כמו באמת להיות סטודנט פרפ-סקול אמריקאי בדרך לסיבוב על היאכטה עם החבר'ה, ומצד שני, מהיבט מאוד רלבנטי, זה דווקא כן בדיוק אותו דבר.

אתה לא חייב לשוט בקונגו ולראות זוועות כדי להגיע לגילוי־עצמי. אבל אם אתה מרגיש/רוצה להרגיש במצב־רוח המתאים לגילוי כזה או ליישום מסקנותיו, אתה יכול להתלבש כמו מרלו, אם זו הסמליות שלו עבורך. זה לא הסמליות שלו עבור רוב בני־האדם, אז אני קצת סקפטי לגבי האפקטיביות של זה.

לגבי טיפול פסיכולוגי, לא ניסיתי. אבל אני חושד שיש השפעה מכרעת לעצם התהליך של החלפת הנרטיבים, ולאיזה נרטיב מחליפים זה פחות חשוב ממה שנראה.
לודיטים 568795
אני מסכים שלפעמים סמלים הם מוסכמה חברתית ואין להם הוראה ממשית. אני גם חושב שאלה סמלים לא כל כך חשובים, אלא אם כן אתה טוען שאלה הסמלים היחידים שיש לנו ושהממשות היא לא רלוונטית. דהיינו, נוצר קרע בין הסמל לבין הממשות, והסמלים מקבלים את משמעותם רק מתוך התייחסות לסמלים אחרים. אם זאת הטענה, זה נראה הגיוני שכל מה שנשאר לנו לעשות הוא לשחק עם הסמלים הללו. מימוש עצמי הוא לא סתם צריכה של סמלים מהחברה, אלא בנייה יצירתית של סגנון החיים שלנו באמצעות אותם סמלים חברתיים. אופנה, אופי הבילויים, עבודה, צורות ביטוי, סוג הרכב ועוד.

הנקודה (המודרניסטית) שלי היא פחות סקסית. נראה לי שלרוב אני כן יכול להבחין איזו ממשות באים הסמלים לייצג, ואני יכול להבחין שיש פער בינם לבין הממשות הזו. הסמלים יכולים להיות מתאימים יותר או פחות לדברים שהם באים לייצג. יש ''עומק'' מאחורי הסמל, שהוא המרווח בינו ועד למטה אל הממשות, ואנחנו יכולים לנסות לחפור שם כדי להתקרב לממשות. יש עצמי מתחת למושג החברתי של ''העצמי''. זה לא אומר שהעצמי לא מושפע מהחברה, אלא שהוא לא זהה לסמל של ''העצמי''. פרויקט הזהות, או המימוש העצמי, הוא הניסיון להגיע יותר ויותר למטה אל מתחת לסמל אל העצמי ''הממשי'', ולא להוסיף עליו עוד ועוד סמלים חברתיים.

בחירת חולצה אופנתית היא אקט של בניית העצמי בהשקפה אחת והתרחקות מהעצמי וכיסוי שלו בהשקפה שנייה. כמו שכתבתי קודם, אני לא חושב שאני יכול לשכנע אותך. אין לי, לצערי, טיעונים מנצחים. רק הרגשה עמומה שיש שם משהו מעבר.
לודיטים 568825
קודם־כל, יהונתן, אתה באמת לא צריך לשכנע אותי בשום־דבר. תפיסת־העולם שלי בנושא הזה לא עד־כדי־כך מגובשת שאני מרגיש בנוח להתחייב לטעון בעדה בצורה עקבית; אני בסך־הכל מנסה לברר לעצמי את הנקודות תוך־כדי שיחה‏1.

אז. אני לא חושב שהעמדה שלי (עד כמה שבכלל) היא קיצונית כמו שאתה חושד. הסמלים בוודאי שיכולים לייצג ממשות. "אופטימי/פזרני/ספונטני/יהיר/מפונק", נגיד, כמו שכתבתי קודם, הן תכונות ממשיות, או על‏־כל־פנים אנושיות-אוניברסליות ולא תלויות־תרבות, למרות שיכולים להיות להן סמלים שונים בתרבויות שונות, וסמלים שמנהלים ביניהם אינטראקציות שונות. למעשה, קשה לי לחשוב על סמלים שאין להם מטען אנושי-אוניברסלי בכלל. אפילו למוסיקה, המופשטת שבאומנויות, יש מטען רגשי אנושי-אוניברסלי, בנוסף על ההגדרה התרבותית-זהותית שהעדפה של סוגים מסוימים של מוסיקה נותנת לאדם.

בעניין הנקודה המודרניסטית שלך. אני לא חושב שהמוח האנושי בנוי לתפוס את המציאות העירומה לאורך־זמן. אנחנו חייבים להלביש עליה סמלים. שיחקת פעם משחקי תפקידים בשיטה גנרית כמו Hero System? יש לך חוקי‏־עולם שמבטאים בדיוק מה יכול או לא יכול להיות בו, אבל אתה מוצא את עצמך מבטא אותם באמצעות מושגים ספציפיים לז'אנר (רובי־סער, אקדחי־לייזר, וכדורי־‏אש קסומים נשלטים כולם על־ידי בדיוק אותם חוקים שעוסקים בסיכויי־הפגיעה של כלי־נשק יורים). סיפורים אנושיים-אוניברסליים מופיעים בצורה שונה לחלוטין בכל תרבות: פעם זה הנסיך שהורג דרקון כדי להציל נסיכה, פעם זה סגן עייף שמביס את הנאצים כדי לחלץ טוראי ביש־גדא, ועדיין אנחנו מספרים כך את הסיפורים ולא מנסים לדבר על "סובייקט נחוש שמנסה להציל אובייקט מבוהל ונתקל באוייב מרושע ומסוכן". או תחשוב אפילו על משחקי־‏המחשב הפרימיטיביים ביותר מתחילת שנות השבעים, שהתעקשו להלביש מטען עלילתי וגרפי (מדומיין ברובו) על השניים-וחצי פיקסלים של דמויותיהם והמכניקה הבסיסית שלהם.

אז אני היום אופטימי/פזרני/ספונטני/יהיר/מפונק. אבל אני לא יכול לבטא את זה בצורה עירומה כזו. אני יכול להגיד את זה (גם מילים הן סמלים, אבל עזוב), אבל אנשים לא יבינו אותי, או שיבינו אבל הסמלים (האופנתיים, נניח) שאני משתמש בהם סותרים את המסר וכך הוא נחלש, מה שמחליש גם את היכולת שלי לבטא את זה. אתה יכול לקלף את שכבות הסמלים כדי להגיע למטה, אבל כשתסיים אתה צריך (מבחינה אנושית ומהותית) לכסות אותו בחזרה בסמלים, בין אם באותם סמלים ישנים, או בסט חדש לגמרי שקנית בסיבוב קניות מופרע או שלקחת מהגיס שלך שהשמין מאז.

דבר שני, זה שהיום אני אופטימי/פזרני/ספונטני/יהיר/מפונק לא אומר שתמיד אני כזה או שתמיד אני רוצה להיות כזה. זה לא שאין אופי קבוע־יחסית, זה לא שבירור הזהות הוא פרוייקט חסר־משמעות – רחוק מזה! – אלא שצריך לזכור, לדעתי, שכל מסקנה או החלטה שנגיע אליה בנושא הזה יכולה להיות נתונה לשינויים מרגע לרגע. אולי אם אתה נתקע עם חולצה שלא מתאימה לך, אז אתה מכסה את הזהות, וחש ניכור? עוד סיבה לרענן את המלתחה (האמיתית והסימבולית) לקראת פסח.

1 פוקו זועף עלי מהמדף: איך זה שקנית אותי בכל־כך הרבה כסף ועוד לא קראת דף אחד? והוא לא היחיד. שבו בצד! קודם־כול מסיימים להתווכח באינטרנט!
לודיטים 568830
העמדה שאני מנסה לנסח היא שלא כל ביטוי עצמי הוא מימוש עצמי או הגשמה עצמית. לשם מימוש עצמי אנחנו צריכים לרדת "לעומק" העצמי ולהוציא משם משהו ולא לפעול רק לרוחב במניפולציות על סמלים. זה הניסיון שלי להגיב לעמדה ש"הזהות היא עניין חברתי". אולי זה נכון, אבל אני חושב שיש עומק שהוא מעבר לזהות החברתית.

תלבש איזו חולצה שאתה רוצה. זה באמת בסדר מבחינתי. אני גם מסכים ברצון שלבישת חולצה יכולה להיות ביטוי עצמי. אבל מה היא מבטאת? במקרים שהזכרת, היא מבטאת "מצב רוח" שזה משהו "על פני השטח". mood הוא לא דבר חזק ועמוק כמו emotion. ואולי בכלל מתאים כאן המובן המקורי של sentiment? האנגלית שלי לא מספיק טובה, אבל מצב-רוח באמת מתאים לכלכלת הסמלים יותר מלרגשות עמוקים.

אני לא חושב שצריך לדאוג מהמציאות העירומה. אנחנו לא יכולים להגיע אליה. רק להתקרב קצת לפעמים.

בנוגע לפוקו. אם הוא מזדעף, זרוק אותו לפח. הוא מאמין ביחסי כוח, לא? נראה אותו מתמודד עם זה.
לודיטים 568837
אז אני לא בטוח שאני מבין למה אתה מתכוון ב"מימוש עצמי או הגשמה עצמית", בניגוד ל"ביטוי עצמי". אז חפרת בעצמך והבנת שאתה X. מה אתה עושה עם זה? ואיזה מין X זה יכול להיות? האם X הוא קבוע באופי שלך, או שזה פשוט איך שאתה מרגיש בטווח־זמן של, נגיד, כמה שנים? ואם באמת אי־אפשר להגיע למציאות העירומה, איך אתה מנסח את X לעצמך?
לודיטים 568840
אני לא חושב שיש לי תשובות טובות לשאלות הללו. אבל אני יכול לנסות.

כשאני חושב על הגשמה עצמית אני חושב על הניגוד של כלכלת הסמלים החברתית. זאת יכולה להיות יצירה (מחקרית, אמנותית וכדומה) ואלו יכולים להיות יחסים משמעותיים עם בני-אדם אחרים (אהבה, ידידות, השפעה). אולי יש עוד אפשרויות שלא עולות בדעתי כרגע. מה שנראה לי שמאפיין את האפשרויות שהעלתי הוא שהם מחייבים מעורבות עמוקה של "העצמי", והוא זה שקובע את התוצר הסופי - בין אם זאת יצירה או אופי של יחסים.
זאת לא השקפה חדשנית. היא נפוצה חברתית, ואני חושש שיש בה אלמנטים רומנטיים. אבל אין לי השקפה טובה יותר להציע.

אני מסכים אתך שאנחנו משתנים והעצמי הוא לא קבוע. למרות שנראה לי שיש דברים קבועים. אתה בטח מכיר את התחושה של לפגוש חבר מהעבר. אתה נדהם מכמה האדם השתנה, ואחרי איזה זמן אתה נדהם כמה הוא לא השתנה בבסיסו.

בנוגע למציאות הערומה, אני ממדל אותה בכלים סמליים, זה ברור. אני חושב על זה כמו על מדע: אנחנו מציעים כל מיני מודלים, ומנסים להגיע לקירובים כמה שיותר טובים. זה תהליך נמשך של ניסיון להבין מהו העצמי ולנסות ליצור לעצמנו מודלים שיהיו יותר ויותר טובים במובן של התאמה לממשות.
לודיטים 568842
אז נראה לי שאולי ההבדל בין הגשמה עצמית לביטוי עצמי הוא רק כמותי? לבחור חולצה זו גם יצירה, יצירה אסתטית. היא דורשת השקעה וחוש טעם ושיקול דעת ובחינה ובדיקה ודמיון, גם אם הרבה פחות משדורש עיצוב ליין שלם של כאלה, נניח. וכמו החולצה, גם בחירה של פרוייקט־חיים או של שותפים ליחסים משמעותיים מתבצעת בתוך הקשר חברתי מסוים. בחברות שונות יש סולמות־ערכים שונים של מה חשוב, ואנחנו נרצה שהפרוייקט שלנו יהיה חשוב, ויש סולמות־ערכים שונים של אילו סוגי אנשים נחשבים יותר, ואנחנו נרצה יחסים משמעותיים עם אנשים שנראים לנו נחשבים. אז אפשר לראות את הבחירה של היצירות שלנו ושל האנשים החשובים לנו כביטוי של מי שאנחנו (רוצים להיות) בחברה, ממש כמו הבגדים שאנחנו לובשים.
לודיטים 568866
זאת שאלה של מידול, לא? אפשר באמת למדל את כל הפעולות שלנו כבחירה בין אלטרנטיבות. אם נבחר רזולוציה מספיק גבוהה, לא יהיה אפילו הבדל כמותי בין הבחירות. אתה בחרת לקחת את החולצה השחורה מהארון וואן-גוך בחר לקחת את הצבע האדום מכן-הצבעים.

אנחנו לא יכולים ליצור מודל של המציאות שיהיה בקנה מידה של אחד לאחד. בורחס כבר סיפר לנו על מפה כזאת, והיא הייתה בגודל העולם. אז השאלה היא מה אנחנו בוחרים למדל.

הביקורת החברתית טוענת שמודל הפעולות כבחירה בין אלטרנטיבות מגדיר את האדם באמצעות היותו צרכן: אני תמיד בוחר בין חלופות נתונות בעלות משמעות חברתית, וכל שנותר לי הוא לשחק במשמעויות ובשילובים שלהן. זה אומר שאני לא "הולך מעבר" למשמעויות נתונות, וגם שכדאי שיהיו לי יותר חולצות כדי להגדיל את אפשרויות הבחירה שלי. נשארתי בעמדת הצרכן של מוצרים קפיטליסטים.

אני לא בטוח שאני מקבל את הביקורת החברתית, אבל המידול הזה בכל מקרה נראה לי בעייתי. לכל פעולה יש משמעויות חברתיות, אבל לא כל פעולה נעשית לשם המשמעויות החברתיות. ולא כל פעולה מקבלת את המשמעויות כנתונות. השאלה שלי היא לא "למה בחרתי ב-X על פני Y או Z", אלא "מאיזה מקום באישיות באה הפעולה X".

בנוגע למערכות יחסים, אולי הניסוח שלי לא היה ברור. אני מקבל שהבחירה עם אילו אנשים אנחנו מעוניינים לקיים מערכות יחסים היא חברתית ובמידה רבה תלוית-סטטוס. אבל ככל שמערכת היחסים היא משמעותית יותר, אני חושב שהחלק "החברתי" הולך וקטן לטובת "העצמי" האמיתי. בין אם השגתי את הילדה הכי יפה בגן ובין אם היא השליכה את התפוח והלכתי עם ילדה אחרת, אופי היחסים יהיה תלוי בדפוסים, מאוויים וצרכים של ה"עצמי" שלי ושל ה"עצמי" שלה.
לודיטים 568948
זה יפה.
"מאיזה מקום באישיות באה הפעולה X"-
אבל עוד כשהבאתי לתמי את התפוח, חשבתי לעצמי שאני לא הראשון שמביא תפוחים ולמעשה ההרגשה של הליכה בעקבות נשכחים כלשהם, היתה ברורה בהרבה מתחושת ההמצאה או הגילוי.
בעצם, עסקתי בלבחור, חשבתי לעצמי, ברומנטיקניות. בוחן את המידה המתאימה לי ומברר את המחיר ההטבות והעלויות המשניות.
לודיטים 568950
לא היית אמור לתת את התפוח לנורית? אולי בזה העניין. בכל אופן, אני מתקשה לראות מה הבעיה. לא ביקשתי המצאה או גילוי כתנאי לאותנטיות. וגם הסכמתי עם עדי שהבחירה בפרטנר היא חברתית וקשורה לשיקולי סטאטוס.
לודיטים 568957
בזה בדיוק הענין! היתי צריך להביא לנורית, עם נורית הכל היה בטוח הרבה יותר פשוט.
אני חושב שהבעיה היחידה שלי בענין, זו הנדנדה בין משמעות חברתית למשמעות פנימית, ההנחה שהנפש נעה בין קטבים כאלו, אני חושב שהן זהות.
בחירה משמעותית במיוחד מבחינה אישית, היא כזו משום שהיא נחשבת משמעותית בתרבות שלך, אחרת לא היה מדובר בבחירה כלל כנראה.
לודיטים 568962
חיפשתי בפתיל ולא הצלחתי למצוא ''נדנדה בין משמעות חברתית למשמעות פנימית''. לא טענתי ש''העצמי הפנימי'' משתמש בסמלים בדרך אחרת מהמשמעויות החברתיות שלהם. וגם עדי לא טען שיש רק משמעויות חברתיות. בכלל לא נגענו בנקודה.
עזוב, עוד סנובית. חבל רק על התפוח.
לודיטים 568965
"אני חושב שהחלק "החברתי" הולך וקטן לטובת "העצמי" האמיתי."

אבל הגבתי כי נהניתי מהתגובה לה הגבתי ולא בשביל ויכוח על זוטים שלא סוחט עוד כתיבה מהסוג ממנו נהניתי.

והיא לא סנובית בכלל!
לודיטים 568966
אהממם. קודם־כל, אני לא חושב שמידול זו בעיה, כי אנחנו לא מנסים למדל את כל האינטראקציות האנושיות, או אפילו את האינטראקציות של אדם אחד. אנחנו קודם־כול מנסים להבין אינטראקציה בודדת, והמפה של בורחס יכולה להישאר מקופלת בהאנגר.

גם אני לא מרגיש בנוח עם הביקורת החברתית שהזכרת. אני חושב שההקבלה ההכרחית לצרכנות קפיטליסטית היא קצת מאולצת. דבר ראשון, אין שום חיבור טבעי בין שימוש במה שקיים, לבין קפיטליזם דווקא. דווקא חברות שמרניות (אני חושב על חברות חקלאיות קדומות, נגיד במצרים) התאפיינו בתרבותן, עד כמה שאני זוכר, בשימוש חוזר באלמנטים מקובלים, ודווקא תרבותנו־שלנו יותר יצירתית וחדשנית. אפשר לטעון שהתפיסה התרבותית של "ערבב סמלים מהמדף" משרתת אינטרסים כלכליים, אבל אני פשוט לא רואה צורך לעשות את זה בהקשר של הדיון שלנו, גם כי זה לא נדרש, וגם כי כבר דיברנו גם על סמלים שדווקא לא קונים בכסף.

דבר שני, ואולי יותר לעניין, אני לא חושב שהמודל הזה מצריך צרכנות פאסיבית (אפילו במובן הלא-כלכלי). הסמלים האלה מתפתחים, הם מתקשרים זה עם זה, הם מתקיימים בתוך הקשר חברתי שמשתנה עם הזמן ועם בחירת הקהל. התקשורת שלך חייבת להיבנות מעל מטען תרבותי מוסכם כדי להיות גם מובנת וגם בעלת‏־עומק, אבל היא כן יכולה להיות חדשה. נגיד, גוון מסוים של דיעה פוליטית, או אפילו חולצה שדווקא עלי, ולא עליך, נראית כמו משהו שטוני סופראנו היה לובש. זו לא "תחפושת טוני סופראנו" שקניתי בחנות ושמיועדת לזה ושכולם יודעים כמובן־מאליו מה זה אומר.

ובעניין ההגשמה העצמית, אני לא מצליח להבין אילו פעולות אתה תוכל להצביע עליהן ולהגיד "זה מימוש עצמי, זה יותר מביטוי של מצב־רוח חולף, וזה לא תלוי בהשפעות החברה". אני מוכן לקבל שיש קווי־אופי קבועים באדם. אולי הם אפילו גנטיים, מה שמבודד אותם מהשפעת החברה בצורה מוחלטת. אבל, אז, מה? איך תממש את עצמך בלי תיווך של החברה ומשמעויותיה? אני, נגיד, אוהב אנליזה מילולית. יכול להיות שאני כזה לגמרי בלי קשר לחברה. אז כפי שאני היום, אני מתדיין על זהות פוסטמודרניות באייל, ואם הייתי נולד בנסיבות אחרות או שההשפעות החברתיות עלי היו שונות, היית אולי מוצא אותי בבית־מדרש. ושתי הפעילויות לא שקולות, ולא דומות אלא במובן ששתיהן יכולות לספק אצלי את אותו הצורך, ויתרה מזאת, אי־אפשר להבין את שתיהן בתוך אותו הקשר חברתי אלא צריך לשפוט כל אחד מהן בהקשר החברתי שלה. אז מה זה "הגשמה עצמית"? עצם העובדה שאני שעושה בפועל משהו כזה? גם אם כן, הרי ששוב הגשמה עצמית לא יכולה לקרות מחוץ להקשר החברתי.

מערכת־יחסים נעשית משמעותית עם הזמן, ותחילתה בבחירה שמגיעה מתוך הקשר חברתי. היוצא־דופן של קשרים חברתיים הוא שהם יוצרים חברה אוטונומית משלה, שאולי יש לה דגשים שונים במקצת משל החברה הכללית. אבל עדיין, בחירת בן־זוג רומנטי (שלא לדבר על עצם המשמעות של הרעיון של בחירת בן־זוג רומנטי) היא פעולה שלי כל־כך ברור שהיא נשלטת כמעט לגמרי על־ידי קונבנציות חברתיות. אתה רואה את זה אחרת? (אתה הרי בטח לא מתכוון לטעון בזכות "אהבת־אמת" שנמצאת אי־שם בעולם, כי בעולם של שישה מליארדים זה כבר דורש השגחה פרטית.)
לודיטים 568994
לא הבעתי התנגדות לטענות שמעשים נעשים בהקשר חברתי ושאנחנו פועלים באמצעות סמלים. ההיפך. אני תומך נלהב בהשקפות הללו.

כן הבעתי התנגדות לטענה שזהות וסמלים הם כל מה שיש. אותו נופש באוסטריה אכן מממש את זהותו (ובאותו זמן יוצר אותה) באמצעות הנופש באוסטריה, אבל בעינה עומדת השאלה אם הוא מממש את עצמו - את ''העצמי'' שנמצא מתחת לזהות החברתית. אם אכן יש כזה עצמי, אז אפשר לדון במרווח שבין הנתיבים שהחברה מציעה לנו למימוש עצמי, לבין נתיבים אחרים שיותר יתאימו ל''עצמי''. אם אין מרווח כזה, אז דיון כזה יהיה חסר משמעות, וכל שנותר לנו הוא ליצור את ''העצמי'' באמצעות משחק בסמלים ומשמעויות.

כשאתה משווה רכישת חולצות ''לכל פעילות אנושית אחרת'' או מציע שההבדל בין הגשמה עצמית לבין ביטוי עצמי הוא רק כמותי, אתה לא עושה הבחנה בין ה''זהות'' לבין ה''עצמי''. אנחנו רק בוחרים בין סמלים, ולא מנסים להתאים את הסמלים למשהו עמוק יותר.

לא לי להגיד לאנשים איך לממש את עצמם. הויכוח הוא לא על האם הקשרים חברתיים דרושים למימוש עצמי. ברור שהם דרושים. הויכוח הוא על הרעיון של העומק. יכול להיות שיש אנשים שמסתפקים במשחק באופנה. בתרבות המודרנית, שמאמינה בעומק, האנשים האלה יוגדרו כשטחיים, כי הם פועלים רק על פני השטח. התרבות המודרנית רואה את פעולת השחרור כהתקדמות לעבר אחדות של סמלים ושל מציאות. ההגשמה העצמית היא הוצאה מהכוח אל הפועל של המציאות העמוקה, מה שהיא לא תהיה. התרבות הפוסט-מודרנית טוענת שבחברה הפוס-תעשייתית סמלים כבר לא מורים על מציאות אלא מתייחסים לסמלים אחרים. היא מנסה ללמד אותנו שהשחרור הוא מהתפיסה שיש עומק מחייב. במקום זה היא מציעה לנו הגשמה עצמית באמצעות ''קרנבל'' של זהויות, קולאז'ים של סמלים, אינטר-טקסטואליות וכו'.
עכשיו רק נותר לנו לבחור במה אנחנו מאמינים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים