 |
התגובה שלך הזכירה לי מאמר מרתק במיוחד שקראתי ב"ניו יורקר" לפני שנה-שנתיים, על המקרה של טוד וילינגהם בטקסס. בקצרה: וילינגהם הורשע ברצח שלוש בנותיו הפעוטות לאחר ש"הוכח" בבית המשפט שהוא היה זה שהצית את השרפה שממנה הן מתו, ונידון למוות. בגלל שהוא היה חסר כל, הוא זכה לייצוג משפטי מחפיר. פעילה באחד הארגונים נגד עונש המוות שאיכשהו יצרה אתו קשר התחילה בהדרגה לפקפק בהרשעה, והכניסה לתמונה מדען נשק שלעת זקנה מצפונו התחיל לייסר אותו, והתחיל לייצג פרו בונו נאשמים במשפטי הצתה. המדען הנ"ל גילה שכל הראיות המדעיות-לכאורה שהרשיעו את וילינגהם היו קישקוש גמור, ושמומחי השרפות מצד התביעה הסתמכו פחות או יותר על תחושות בטן בלתי מבוססות ואמונות תפלות (למשל, ניסוי פשוט מראה שבניגוד לקביעת המומחים, לא צריך שמישהו יפזר נוזל דליק כדי שטמפרטורת האש תהיה מספיק גבוהה כדי להתיך אלומיניום). דו"ח מפורט שהוא כתב בנושא הגיע לידי ועדת החנינה של טקסס כמה ימים לפני ביצוע גזר הדין, אבל אף אחד מחבריה לא התייחס אליו, ווילינגהם הוצא להורג תוך שהוא טוען עד הרגע האחרון שהוא חף מפשע.
בתקציר הזה אולי קילקלתי את חוויית הקריאה של המאמר, כי הוא כתוב (בכוונה) כך שבהתחלה הקורא משתכנע שאכן וילינגהם אשם, ורק בהמשך מסתבר שה"מומחים" הם פשוט חבורת אידיוטים חסרי השכלה מדעית וחשיבה מסודרת. המניפולציה הזו טילטלה אותי בזמנו כי היא גרמה לי ממש להרגיש שותף לעיוות הדין - איך קרה שהסמכות עיוורה אותי, והאמנתי לכהני הוודו האלה? למי שיש זמן לקרוא 16,000 מילים (בכל זאת, ה"ניו יורקר"), מאד מומלץ.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש