 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני דווקא רואה את זה אחרת - אם נוכחות של יצירות מסוימות בחיי משפרות אותם, אני רוצה לשלם ליוצרת כדי שתמשיך להקדיש את זמנה ליצירת יצירות נוספות (שאף הן, לאור נסיוני המוצלח, ישפרו את חיי). ברמת המאקרו, אני רוצה שאנשים מוכשרים ידעו שמשתלם להם לפתח את הכישורים שלהם ולשאוף לזיקוק היצירה שלהם, כי הם יוכלו להתפרנס ולהתקיים מכך בעתיד. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מקובל עלי בהחלט. האינטרסים שאת מעלה שלובים באלו שאני מעלה. רק אציין שהשיקול הראשון שלך לא תמיד חופף בדיוק לשלי: אני רוצה לגמול למוזיקאי שאהבתי גם אם הוא כבר הפסיק ליצור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם, מה תגידי אם תהיה לך סיבה לחשוב שהיוצר ידרדר אם יתעשר? יש כזה מיתוס של האמן הרעב. יכול להיות שזה קשקוש, אבל לנגד עיני המקרה של ארקדי דוכין, שלטעמי לא עשה שום דבר שווה אחרי שתי יצירות המופת הראשונות (השנייה היא האלבום משירי ויסוצקי), ונראה לא מופרך לחשוב שהשיפור הדרמטי במצבו הכלכלי היה אחת הסיבות. בכל אופן, גם אם המיתוס שקרי לחלוטין, האם את יכולה לדמיין שאת מקבלת אותו, ומה תעשי אז? כי השיקול שהעלית אמור להביא אותך לרצות להשאיר אותו עני... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמה להמשיך לשלם ליורשיו לאחר מותו? אלא אם כן מניחים שהכישרון עובר בירושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על זה עונה השיקול השני של העלמה (''ברמת המאקרו'' וגו'). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
70 שנים לאחר מות היוצר הן מוגזמות, בהתחשב בפגיעה בזכויות הציבור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארקדי דוכין זו דוגמא מצוינת, כי מאז שהוא עם החברה (אשתו? אקסית?) הוא התחיל להופיע עם שירים דביקים1 שלא משתווים לשירי-הרעב של החברים של נטאשה. ככה שמנקודת מבט אינטרסנטית ברור שהייתי מעדיפה שהוא ישאר בודד, אבל אני לא בחורה מרשעת, אז אני לא. 1נקודת השבר שלי הייתה כשהתוודעתי לשורה "סימה שאותי הקסימה". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |