 |
|
 |
||
|
||||
 |
בניגוד ל"מטרות פרקטיות" כהגדרתך, אני חושב שהשאלה נוגעת ישירות לפילוסופיה של המדע. ואני אף פעם לא מתלוצץ בנושאים קריטיים כגון זה. אנסה להסביר את כוונתי. פרנסיס בייקון היה אדם מוטרד מאוד. הוא ראה את ההתמוטטות של הפיזיקה המוטעית של אריסטו ששלטה בעולם הידע כאלף וחמש מאות שנה ואת המעבר אל הפיזיקה של ניוטון. והוא שאל את עצמו: איך נוכל להבטיח שלא נחזור שוב על טעויות כאלה, שלא ניפול שוב לעידן של חושך מדעי? הבעיה, הוא סבר, היא בדוגמה (dogma). אנחנו מקבלים דוגמות מוטעות מהחברה שמעוותות את החשיבה שלנו ואת הדרך שבה אנחנו מתבוננים בעולם. הפתרון הוא להיפטר מכל הדוגמות המוטעות: לנקות את הראש מכל הדעות הקדומות, ההטיות והרגשות, ולהתבונן בעולם באופן "נקי". המדען יכול להיות מלא תשוקה ביחס לעבודתו, אבל הוא צריך להשאיר את התשוקה מחוץ למעבדה. אם רק נוכל לפקוח את העיניים ולהתבונן בטבע ללא מעורבות רגשית או אידאולוגית, נוכל לראות את האמת כהווייתה. מכאן, שאם מצאנו טעות בעבודתו של מדען, סימן שהוא חטא למתודה. האמת הרי היא שם, גלויה למתבונן, אלא אם כן המדען כופה על הטבע את המחשבות שלו. אם יש לו טעות, הרי שהוא לא ניגש "נקי" למחקר, ועל כן הוא אשם וראוי להוקעה. אבל זאת לא הפילוסופיה היחידה שקיימת. גם פופר, למיטב הבנתי, חשב שיש לנו בעיה של "דוגמות מוטעות". רק שאם בייקון בחר להתמקד בחלק השני של המושג ולשאול "כיצד נימנע מטעות", פופר בחר להתמקד בחלק הראשון של המושג ולשאול "כיצד נימנע מדוגמות". פופר אמר: אי אפשר להימנע מטעויות. כל למידה, מדעית או שאינה מדעית, מבוססת על ניסוי וטעייה. האמת אינה גלויה למתבונן. אנחנו תמיד כופים את מחשבותינו על הטבע (השערות) ובמקרה הטוב אנחנו יכולים להיווכח שהם לא התאימו לטבע (הפרכות), אבל אין לנו גישה בלתי אמצעית לאמת. מחשבה "נקייה" לא תעזור כאן. מכאן, שלפי פופר, טעויות הן בסדר גמור, חלק הכרחי בהתקדמות המדע. מה שלא בסדר זאת אחיזה בדוגמה גם כשמתברר לנו שהיא מוטעית. חזרה לעניין שלנו. אם הגישה שלנו, או של גולד עצמו, היא בייקוניאנית, אז הוא הכשיל את עצמו. ברגע שהתגלה שהוא עצמו נכשל בהטיות, אז הוא חטא בחטא שבו הוא האשים אחרים ושם עצמו לצחוק. מנגד, אם הגישה שלנו היא פופריאנית, אז כל מה שהוא עשה זה חיזק את התזה שהוא ניסה להוכיח ("למדענים יש הטיות רגשיות ואידיאולוגיות"), ואז זה אולי משעשע (במובן של "צחוק הגורל"), אבל זה לא חטא, לא אשמה, ולא בעייתי בכלל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שיש עוד הרבה בייקוניאנים בימינו, דומני שהכל מבינים שאי אפשר באמת "לנקות את הראש מכל הדעות הקדומות, ההטיות והרגשות", וגם שאם זה היה אפשרי לא היה לנו מושג על אילו עובדות להסתכל בכלל ומה לעשות איתן, כלומר שום תהליך מדעי לא היה אפשרי. אי לכך אני מניח שגם גולד לא היה בייקוניאן "קלאסי". אבל, וכאן אין לי ברירה אלא לחזור על עצמי, לא מדובר על דיכוטומיה של "יש דוגמות" או "אין דוגמות" אלא בשאלה העדינה יותר "באיזו מידה ניתן לשלוט על השפעתן הבלתי מודעת של הדוגמות". גולד חשב שניתן לשלוט עליהן במידה מספקת שתצדיק כתיבת ספר, וכאשר בכתיבת הספר הזה הוא עצמו נכשל באופן בולט באותה הטיה (בהנחה שזה באמת המצב שם. לא בדקתי), הייתי קורא לזה גולד עצמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רק הערה. האם התוצאה של ניקוי הראש מדעות קדומות איננה משמרת למעשה את אותן דעות? כדי לנקות דעה אתה צריך לחשוף אותה, להכיר אותה, ואז לפתח מנגנון המסיר אותה וגם שומר שהיא לא תצוף מחדש. ז"א הדעה דווקא נמצאת כל הזמן בתודעה בתוספת מנגנונים שמחזקים ומתחזקים אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בייקון לא קרא את פרויד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הקשר לפרויד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התהליך שאתה מתאר הוא צורת מחשבה שלא הייתה קיימת לפני פרויד. בודאי לא בזמנו של בייקון. חוץ מזה, בייקון הוא רדיקל (במדע. הוא מזהיר מפני השימוש במתודה הזאת בפוליטיקה). רדיקלים חושבים שהדרך להתקדמות היא להרוס את העולם הישן ולא לעסוק בלימוד שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, אלא ששכ''ג התייחס למה שקורה בימינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן באמת מוטב שאניח לאחרים לדבר, אבל להבנתי עצם העלאת הדוגמה אל ההכרה משפר את המצב. המנגנון לא אמור בהכרח להסיר את הדעה הקדומה, אלא לאפשר התייחסות אליה כדי להקטין את השפעתה. לדוגמא, אם מנהלת משאבי אנוש מודעת לכך שהיא קצת מיזוגנית, היא עשויה לתת למרואין זכר קצת יותר סיכוי מאשר עמיתתה שאינה מודעת (וכך גם אני, אחרי שקראתי את התגובה שיניתי את מינם של המנהלת והמרואיין מזה שהיה בתגובה המקורית שלי). אם תרצה, זה קצת דומה להכשרה של פסיכואנלטיקאים שמאפשרת להם (בשאיפה) להתגבר על ההטיות האישיות שלהם כשהם מטפלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה הגדולה היא אם התאוריה הזו עומדת במבחן המציאות. אם המנהלת מתאמצת לתת למרואיין יותר סיכוי בגלל שהיא מיזוגנית, האם באמת היא נותנת לו יותר סיכוי? או אם במקרה רואים שהיא שוכרת יותר זכרים האם זה בגלל שהיא נתנה להם יותר סיכוי - קרי ניסתה להתרכז ביכולות ולא במין, או שבלי להיתכוון היא עשתה אפלייה מתקנת. האפשרות השנייה אומרת שבעצם לא רק שהיא הצליחה להתעלם מהמיזוגניות שלה אלא שלמיזוגניות שלה, שבא לביטוי במודעות מופרזת למינו של המרואין, היתה נוכחות גדולה יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך לגבי מהות השאלה הגדולה. לגבי הסיפא, בעיני זאת קצת התחכמות. אני לא מנסה לומר שמודעות בהכרח תביא לשיפור המצב, אלא שהיא תנאי הכרחי לקיום סיכוי לשיפור. תיקון יתר הוא סכנה אפשרית אך ניתן גם לשלוט עליה במידת מה. אותה מנהלת כ''א יכולה, למשל, לבקש ממישהו לטשטש כל התייחסות למין בקורות החיים של המועמד כך שלפחות ההתרשמות הראשונית שלה, שהיא כידוע חשובה מאד, תהיה פטורה מההטיה. בכלל, כשנגיע למצב בו בגלל אפליה מתקנת נתחיל להעדיף דוקא את אלה לגביהם יש לנו דעות קדומות שליליות, העולם יהיה מקום יפה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי למנגנונים הפסיכולוגיים ולא להשלכות ולתוצאות החברתיות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |