בתשובה לשוקי שמאל, 11/08/11 16:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יתכן שהכתובת על הקיר, וסוף הסיפור יהיה לא טוב. למרות זאת, לדעתי חלקם של המתנחלים בסיפור שולי, ובעיקר הם משמשים בתפקיד של שעיר לעזאזל. אני חושב ששני ארועים הסטוריים, מלחמת ששת הימים והסכמי אוסלו, הם הצמתים החשובים באמת בסיפור. הצמתים האלה הובילו תחילה להתגבשות הפוליטית של "העם הפלסטיני", ואחר כך בהסכמי אוסלו, העברנו את זכות הוטו על הסכם שלום עם כלל הערבים לידי עם זה. עכשיו אנחנו תקועים עם הפלסטינים כ"פרטנר". הם לא מסוגלים להשלים עם "הישות הציונית" מפני שהזהות הלאומית המפוקפקת שלהם מתמצה באתוס היותם קורבן של הציונות. חזונם היחיד הוא להשיב את הגלגל לאחור ולבטל את תוצאות נצחון הציונות עליהם, כלומר שיבת הפליטים וביטולה של המדינה היהודית. לכן שלום לא יהיה איתם, ומאחר שבזכות הסכמי אוסלו, הם ה"פרטנר" היחיד, אין שום אפשרות אחרת לעקוף אותם והגיע לסוף הסכסוך. החלפנו את תפקידנו ההיסטורי מתפקיד דוויד, לתפקיד הפחות נחשק של גוליית, ומצבנו הבינלאומי ידוע. אבל מה התפקיד האובייקטיבי של המתנחלים בסיפור? נכון שהם נאחזו בשטחי יש"ע, וסימלו את ההתנגדות להתנתקות של מדינת ישראל מהם. נכון שהם התנגדו להסכם אוסלו ולמימושו. זו הסיבה שהשמאל אוהב אותם. אבל האם אהבה זו מוצדקת באופן אובייקטיבי? האם המתנחלים הם הגורם למלחמת ששת הימים? לאחר המלחמה הערבים סירבו להכנס לכל משא ומתן בלא הסכמה מוקדמת לחזרה מלאה לגבולות 67'. האם מדינת ישראל הייתה מוכנה לכך, והמתנחלים מנעו זאת? מאוחר יותר, מצריים וירדן התנערו מהבעלות על שטחים שהיו בשליטתן לפני המלחמה, ויצרו את התשתית ללגיטימציה פלסטינית. האם המתנחלים גרמו לכך? המתנחלים לא יכלו למנוע את הסכם אוסלו שהתנגדו לו, ולא את ביסוס מעמדה של הרשות הפלסטינית. להתפתחות הזאת יש כמובן תפקיד חשוב באסון שלנו. אם הרשות לא הייתה מתבססת היה אולי סיכוי קלוש "לדחוף" בפשרה חלק מהשטחים לריבונות שעיקר עניינה לא חיסולה של ישראל. אם הפלסטינים היו מוכנים להסכם ששאר העם היה מסכים לו, הם בודאי לא היו יכולים למנוע את מימושו, כפי שלא מנעו את ההתנתקות. אבל הבעיה שנוצרה היא שהפלסטינים לא מוכנים להסכם שלום עם ישראל במתכונתה היהודית-ציונית. לכן אין שלום ולא בגלל המתנחלים. תפקיד המתנחלים בהתפתחויות ההיסטוריות שולי. יש לנו בעיות עמוקות הרבה יותר עם העולם הערבי שרואה בנו סמל לפיגורו והשפלתו ע"י המערב. הבעייה שלנו עם "הפלסטינים" עצמם אינה נתנת לפתרון בלי שום קשר להתנחלויות. ההתנחלות היא מחלוקת פנימית טרגית, שמועצמת ע"י התסכול מהמצב המדיני. האשמת המתנחלים בצרות שונות ומשונות היא לא רציונלית, המתנחלים הם ציבור קטן נרדף ומופלה לרעה ע"י הממסד הישראלי. אתה פשוט מאוהב בהם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בהכרח חולק עליך בכל הנקודות שהעלית ויש לך נקודות מעניינות. מפאת קוצר הזמן, אעיר לך רק בשני נקודות מרכזיות, אחת עובדתית ואחת פרשנית. א. אני מנחש שאתה אדם צעיר מאד ולכן אינך מודע לכך, אך לידתו של העם הפלשתיני התרחשה במקביל ללידתו של העם הישראלי וראשיתה אפילו בסוף המאה ה-19. בגלל תופעת הפאן-ערביזם (האומה הערבית כקיבוץ על לאומי) קל לתעמולה של הימין הישראלי לבלבל את המוח בסיפורי "אין עם פלשתיני", אבל כבר ב-1948 העם הפלשתיני היה עם נפרד לא פחות מאשר המצרי, הירדני או הסורי. לעם הזה היו מרכזי הזדהות תרבותיים (עיתונים, ארגוני צדקה ומפלגות) ואפילו מנהיג (המופתי). אדגיש שוב, אז כמו עתה, רבים שם ראו עצמם חלק מן הקיבוץ הערבי ורבים אחרים כחלק מן הכלל המוסלמי והמפלגות והפלגים היו מסוכסכות זו עם זו , אבל בכך הם לא היו שונים מן הסורים, הלבנונים, הירדנים וכל השאר (ואם תרצה גם הישראלים. גם אנו חלק מן העם היהודי. לא כן?). הגורם הפוליטי היחיד שחרג מן התמונה הזאת היתה המפלגה הקומוניסטית של א"י (פק"פ) שהאמינה כי הזהות המעמדית גוברת על הזהות הלאומית. ב. אני מתרשם ממך כאדם בעל יושרה האומר את האמת שלו, אבל אם תרשה לי לומר, אתה קצת מושפע מדי מן השיח המקובל בימין הישראלי. כל ההמולה סביב "פושעי אוסלו" וכל כיוצא באלה היא מופרזת מאד וראשית הדרדור במורד החלק של הליברמניזם מתחילה בייחוס חשיבות מופרזת בעליל להסכמים הללו. למעשה האלמנט בר הקימא היחיד בכל ההסכמים הללו היה הבאתו של עראפאת והפת'ח ליו"ש. כל דבר מעבר לזה לא היה אלא הכרה של שני הצדדים בעובדות שהשטח קבע הרבה לפני ששני הצדדים הסכימו להכיר בכך באופן רשמי. אני חושב שיהיה לך קל להבין את כוונתי אם תביט על ההסכמים הללו מנקודת ראות פלשתינית: מבחינתם יש בהסכמי אוסלו משום הכרה במדינה היהודית בא"י. האם העובדה שיש עם ישראלי-יהודי בא"י היתה באמת תלוייה בהכרה הפלשתינית בכך? כישלונם של הסכמי אוסלו היה בכך שמרוב שהצדדים התאמצו למצוא ניסוחים משפטיים שלא ביטאו שום דבר מעבר להכרה במציאות שכבר היתה בשטח, הם שכחו שהסכם פרודוקטיבי צריך לא רק להכיר במציאות אלא גם לשנות אותה לטובה. לכן כל מה שנשאר מן ההסכם הזה היה נכחות הכנופייה של עראפאת ברמאללה במקום בתוניס (שכל משמעותה היתה שישראל בחרה בין הנהגה פלשתינית חשאית ומחתרתית לבין הנהגה מוכרת ורשמית). מנקודת מבטי זו, הרואה בהסכמי אוסלו יותר הכרה במציאות קיימת מאשר יוזמה לשינויים עתידיים, קשה להבין איך אפשר להעמיס על ראש הסיכה הזו את כל עוולות ופשעי הסכסוך הבלתי-נפתר בין יהודי וערביי א"י. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, עזמי בשארה שייך לימין הישראלי? גם גולדה מאיר נמצאת בימין הישראלי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש מי שחולק על הפרשנות ההיסטורית שלך * | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |