בתשובה לעומר, 05/09/11 19:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תרשה לי להתייחס בספקנות מסוימת לנחרצות שלך. בכל זאת, זה לא כאילו שהבאת לי דוקטרינה מדעית מוכחת, אלא סוג של השערה שניתן להתווכח עליה. ובאופן כללי - תיאוריות מתחום הפסיכולוגיה זה נושא מועד לספקנות (לפחות בעיני). אני עדיין לא מבין איך יכול להיות שילדים משפיעים אחד על השני מבלי להביא לידי ביטוי את השפעת הוריהם. מאיפה ה"מידע" החדש? בקשר לסברה שהעליתי בתגובה לכך שההורים אינם משפיעים - נחמד לשמוע שכבר חשבו על זה לפניי, כי אני לא העתקתי את זה משום מקום שאני זוכר :) דרך אגב - ראיתי את התיאוריה של תתי התרבויות בספר מד"ב (של אורסון סקוט קארד אם אני זוכר נכון), רק ששם נטען שתרבות הילדים מושפעת מאלמנטים של תרבות בני הנוער. ובכל הנוגע למערכת החינוך - יש דרך קלה ופשוטה לפתור חלק מהבעיות במערכת הקיימת: לתת למורה את היכולת (והגיבוי הנדרש מהמנהל וממשרד החינוך) להוציא את הילד מהכיתה במידה והוא מפריע ואם התקרית חוזרת על עצמה - להשעות אותו מיידית מבית הספר ולהתקשר להורה שיבוא לקחת אותו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ספקנות תמיד מתקבלת בברכה. אבל בכל זאת, אם הנושא מעניין אותך - אני מציע שתקרא את הספר ותפנה אותה כלפיו, ולא תניח שתגובתי הקצרה ממצה את הנושא. וגם אם תמשיך לפקפק בתאוריה הפסיכולוגית (אני בהחלט מבין לליבך), אני חושב שתמצא שהראיות הסטטיסטיות מאתגרות את "השכל הישר". לשאלתך, התשובה (בקווים מאד כללים) היא שאוכלוסיית הילדים אינה הומוגנית בגיל. כאשר ילד בן 3 (נניח) מצטרף לגן, הוא פוגש שם ילדים בני 4 ו-5, שמקיימים תרבות שהנוחלה להם על ידי הילדים שהיום הן בני 6-7 וכבר עזבו את הגן. גם הילדים שהוא פוגש למטה בדשא שליד הבית (או מאוחר יותר בצ'ט בפייסבוק), או אחיהם הגדולים רק במעט שלו ושל חבריו הם סוכני התרבות הזו. כך יוצא שילדים קטנים מצטרפים לתרבות ילדים קיימת, ולא כל שכבת גיל מתחילה תרבות ילדים חדשה משל עצמה. אנקדוטה מעניינת מהספר (ולא מאד משכנעת בפני עצמה, אני יודע), היא ממצא לפיו יש משחקי-ילדים שמחזיקים מעמד שנים רבות בין הילדים, וזאת בזמן שהמבוגרים (ואפילו נערים צעירים) מכחישים ידע והכירות עם המשחקים האלה (שגם הם בעצמם, כאמור, שיחקו בילדותם), ובוודאי שהם לא העבירו אותם הלאה. לכל זה יש לצרף את הראיות שהתרבות הזו מתנהלת על פי חוקיות קבוצתית משלה, התלויה מאד בגיל ובהתפתחות, והגורם המשמעותי ביותר בדינמיקה שמובילה להתפתחות האישיות (מלבד הגורם המולד - שמורכב בתורו מגורמים גנטיים, אפיגנטיים, הורומונליים וכו'), הוא ההתבדלות הקבוצתית. ככל שהילדים גדלים ומתבגרים, כך גדל רפרטואר המאפיינים לפיהם הם יכולים לבדל את עצמם מילדים אחרים, ואת הקבוצה שלהם מקבוצות אחרות. בהתחלה מדובר רק בגיל (ילדים לעומת מבוגרים), לאחר מכן מתווסף המגדר (בנים לעומת בנות), לאחר מכן גורמים גזעיים, עדתיים ולבסוף מאפיינים אינדיווידואלים שיכולים להיות שרירותיים ומופשטים למדי. אז בקיצור: ילדים מתלכדים לקבוצות סביב גורמים שמבדילים אותן מקבוצות אחרות (ובראש בראשונה, "אנחנו ילדים ולא מבוגרים" הוא גורם כזה), ומאוחר יותר בתוך כל קבוצה ילדים תופסים לעצמם (או מקבלים מהקבוצה) תפקידים שמבדלים את עצמם מילדים אחרים בתוך אותה קבוצה, ומתוך כל זה (בצירוף הגנטיקה) צומחות האישיות, הזהות המגדרית, העדפות האישיות וכל מה שמבדיל אנשים מסויימים מאנשים אחרים. להורים, למורים ובכלל למבוגרים אין ממש חלק בזה. וכאמור, יש לתאוריה הזו (ההגיונית לכשעצמה) ראיות סטטיסטיות ואיכותניות מכאן ועד שבטים אינידיאנים ממרכז אמריקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע מאוד הגיוני, וכבר נתקלתי בטענות דומות בעבר אבל קשה לי לקבל את זה גם כי הניסיון האישי שלי סותר את זה, אני דווקא הושפעתי לא מעט מהוריי. אתה טוען בעצם שההגדרה העצמית צומחת על דרך השלילה? הממממ, יש בזה הגיון. עכשיו נניח שכל זה נכון. אז איפה הכי נכון להשקיע (בתור מדינה) על מנת לחנך את הילדים והנוער לערכים חיוביים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפור שלך עם בני ה-3 ובני ה-5 נחמד מאוד אך רחוק מלהיות מציאות רווחת. בהרבה מאוד גנים "מחזור" שלם מסיים ועוזב את הגן, ואז 80-90 אחוז מהילדים בשנה הבאה הם חדשים. הם לא מגיעים לשום תרבות קיימת, מלבד זו שמשליטות הגננות. מלבד זאת, המידור של ילדים לקבוצות גיל הוא חדש. בחברות אחרות ובזמנים אחרים1, קבוצת הילדים היא רב גילאית והטווח יכול להגיע גם ל-10 שנים. אין דיכוטומיה ברורה בין הילדים למבוגרים כיוון שביניהם נמצאים המתבגרים, שלא מתבדלים ולא מורדים (מטפלים בילדים הקטנים או מצטוותים למבוגרים). בחברה כזו רוב טענותיך לא רלוונטיות, מלבד ההמשכיות מדור לדור של המשחקים המסורתיים. 1 וגם בתת-תרבויות היום במקומותינו, למשל במפגשי חינוך ביתי. השתתפתי בלא מעט כאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לילדים בגנים כאלה יש אחים, בני-דודים ושכנים בסביבות הגיל השלהם, שמהווים עבורם מודל לחיקוי, השראה ולימוד. ברוב המובנים החשובים הרבה יותר מהגננת. חלק נכבד מהספר של האריס מוקדש לתיאור חברות מסורתיות. בחברות כאלה אין "מתבגרים". יש רק ילדים ומבוגרים, כאשר בדרך כלל מתקיימים טקסי מעבר ברורים מקבוצה אחת לשניה1. הטקסים האלה, מקורם, מטרתם והקשר שלהם לדיכוטומיה בין ילדים ומבוגרים מנותחים בספר. כפי שציינת, חברות רב-גילאיות יש גם בימנו ובמקומותינו, ולא רק בחברות מסורתיות (אני גדלתי זמן-מה באחת, בקיבוץ). ולמרות שאצלנו יש גם את קבוצת הביניים "בני נוער" וגם אין טקסי חניכה מוגדרים-היטב במעבר בין הקבוצות2, הדבר לא פוגם כלל בחלוקה לקבוצות על בסיס שכבת הגיל. ברור גם לילדים, גם לנערים וגם למבוגרים מי אלה "הם" ומי אלה "אנחנו". 1 עם קבלת הווסת בנות מחותנות, ובסביבות גילאי 12-14 בנים עוברים טקס חניכה לעולם הגברים. 2 כמובן שיש טקסי חניכה כאלה. הם רק לא "מגודרים היטב". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הרבה תיאורים של חברות מסורתיות, לא צריך את האריס בשביל זה. מה שאני רואה שם זה מערכת יחסים שונה לגמרי (לאו דווקא טובה יותר, אבל אחרת לחלוטין) בין הורים לילדים, ותחושת רצף בין דורי ושותפות שבטית שבחברה המערבית ובמשפחה הגרעינית נמצאות רק במשורה. אי אפשר להקיש משם על ''קבוצת השווים'' - מושג שנוצר בחברה המערבית המודרנית עם המהפכה התעשייתית (הצורך לחלק ילדי פועלים לכיתות בבי''ס. להבדיל מבי''ס כנסייתי למשל שהיה רב גילאי). מה שכתבת על טקסי המעבר - לא נראה לי ממש רלוונטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תבקשי יפה אשאיל לך את הספר של ריץ' האריס שהוא בהחלט שוה קריאה בעיני. אני חושב שהדיון הזה יהיה יותר מעניין אם תקראי את הספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תקרא בתמורה את גורדון ניופלד, עשינו עסק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אני (כמעט) לא משתתף בדיון שלכם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מובן שאין בספר חידוש מהסוג שציינת שאין בו. האריס לא יצאה למסע אנתרופולוגי, וחזרה עם ממצאים חדשים. למעשה, למיטב ידעתי האריס לא ביצעה אף מחקר מקורי, וכל התאוריה שהיא מציגה בנויה על מטא-ניתוח של מחקרים קודמים (שרובם יצאו להוכיח תאוריות שסותרות את זו של האריס). אבל רושם חזק שהספר של האריס מותיר הוא שהיא אינה מסתפקת בתיאורים ונפנופי ידיים, אלא מסתמכת על מחקרים וניתוחים סטטיסטיים (למשל ניתוחים כמותיים על מאגרי-נתונים של אימוצים, כמו גם ניסויים מבוקרים יותר). גישתו היא באופן מובהק לא ניו-אייג'ית, אלא מדעית. יש בו אמנם גם פניה למחקרים אנתרופולוגים איכותניים, בהם מתוארות חברות מסורתיות (או לפחות לא אמריקאיות\בריטיות), ויש בו אפילו חלקים סוציוביולוגיים שתוקפם המדעי חלש עוד יותר. אלה החלקים שפחות אהבתי בספר, אם כי לזכותה יאמר שהיא מציינת במפורש שרובם מובאים כסיפור רקע ולא כתמיכה בתאוריה שהיא מציגה. בסופו של דבר, למרות ההסתיגויות שלי, מידה מסויימת של אמת - שסותרת את אופנות החינוך הנוכחיות - אני בטוח שיש בו. ובפרט, אחרי ספר עמוס בהפניות למחקרים אנתרופולוגיים - רובם, אני חושב, מהזרם המרכזי - קשה לקחת ברצינות את קביעתך הנחרצת לפיה קבוצת השווים הוא מושג שנוצר בחברה המערבית המודרנית. אני חושב שעובדתית את פשוט טועה. בכל אופן, יוצא שאני מסנגר על הספר והתאוריה שבו יותר משהייתי רוצה, ובאופן שלא משקף את ההסתייגויות שבכל זאת יש לי מהם. אז אחזור בפעם האחרונה על המלצות הקריאה שכבר ניתנו כאן לכל המתעניינים בנושאי חינוך, פסיכולוגיה קבוצתית ופסיכולוגיה התפתחותית, ואסיים כאן את החלק שלי בדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, רגע. בכל חברה יש קבוצת ילדים שמתנהלת לצד המבוגרים. אבל "קבוצת השווים", במובן של *קבוצת בני גיל אחד* - להבדיל מהחברה הרב-גילאית של ילדים בחברות שבטיות ומסורתיות, ואף בגלגול הקודם של בתי הספר, כמו ביה"ס הכפריים בכנסיות - היא מושג חדש. מושג מודרני שלידתו חופפת לביה"ס של תחילת העידן התעשייתי, של ילדי הפועלים. כל ההתייחסות *העכשווית* ל-peer group היא על סמך החלוקה לפי שנתונים, ולחלוקה זו מתייחסות כל האמירות הקודמות שלי (או רובן ככולן) בנושא זה. מעבר לזה, אני חושבת שאנחנו חלוקים בשאלה מהן אופנות החינוך הנוכחיות. ממה שאני רואה בזרם המרכזי ובממסד, הנטייה היא להעדיף ולעודד את השפעת קבוצת השווים על הילד. לעתים אף בניגוד חריף לנטיות לבו ולאופציות "מתבקשות" (למשל ההמלצה להפריד תאומים לכיתות/גנים נפרדים כבר בגיל מוקדם, כדי לעודד קשרים עם ילדים אחרים על חשבון הקשר עם התאום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המונח "קבוצת השווים" (כלומר, peer group) אינו מתייחס דווקא לקבוצת בני גיל אחד, לא בחברה המערבית המודרנית ולא בחברות מסורתיות או אחרות. ובכל מקרה, חלוקה גסה אך מובחנת בין "ילדים" ל-"מבוגרים" יש בכל מקום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו התפלפלות. בפועל, ילד ישראלי/מערבי ממוצע שנשלח לבי"ס/תנועת נוער/חוג, מוצא שקבוצת ההתייחסות שלו היא בני אותו גיל. יש הבדל גדול ועקרוני בין קבוצת ילדים בני 6-7 ובין קבוצה שהגילאים בה מתפרשים בין 4-15 נניח. ההבדל הוא קודם כל בהזדמנות ליצירת "רצף" (משמע, הקטנים לומדים מהגדולים מהם במעט, תוך כדי חיקוי וטעייה, ואלה לומדים בתורם מהגדולים מהם במעט). זאת, לעומת קבוצה חד-גילאית שלכאורה לכל חבריה אמורה להיות רמה דומה. מה שנגזר מכך הוא הבדל הוא גם באופן ההתייחסות לכל פרט - אינטואיטיבית, אני סבורה שבקבוצה שבה הגיל זהה נוטים מצד אחד להשוות כל הזמן (מעודד תחרות ודורסנות) ומצד שני לחפש מאפיינים המבחינים כל אחד, ולכן מתקבעים יותר על סטריאוטיפים (השמן, היפה, החנון...) שמדכאים ברמת הפרט. בקבוצה רב גילאית יש יותר גורמים במערכת ופחות מתח בנקודה הזו דווקא (ייתכן שיש בנקודות אחרות). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |