בתשובה לאינקוגניטו, 22/09/11 23:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כשהסופר בוחר לעזוב את המספר (דמות בדויה) באמצא תיקון המטוס ולעבור לכוכבית B612 הוא מודע לכך שתעצור לרגע ותתהה, המעבר יגרור הרהור על הקשר בין הסופר לדמויותיו ובמיוחד על הקשר שבינו ובין המספר. עם ההתקדמות בסיפור (המלווה במעברים בילתי פוסקים בין מחשבות המספר, דו שיח, טיולים ודמויות-משלים), ההרגשה הצומחת (המודעת ברמה זו או אחרת) היא של התחברות והתחקות אחר מחשבות הסופר, מחשבות שאינן בדיוק אותן המחשבות שהוא שם בפי המספר. לא (רק) התחברות עם העולם המתקיים בספר (עלול להיות עולם-זוועה) אלא חיבור עם אותו האדם אשר יושב וכותב את הספר המתרחש תדירות במשך הקריאה. הסופר הוא(או היא) דמות שאינה נמצאת בספר אלא נבראת בראשו של הקורא ואם זאת הסופר מודע לכך שאינו יכול למנוע מהקורא לברוא דמות זו ומשתמש בכך לעיתים. תכונה זו של חיבור עם הסופר בספרות המהורהרת, היא כה ברורה עד שהיא מאפשרת עוד רמת ביניים בין מספר-לסופר והסופר עלול להציב דמות סופר (קורט וונגוט) שהיא כמעט הוא עצמו בסיפור. טריק כזה יוצר מערך שונה בין הדמויות בספר ותפקידן בעולם של הסופר, אך אינו מכסה על,או בא במקום הקשר הישיר לסופר (האדם עצמו-זה ששפך לתוך הספר חלק גדול יותר מעצמו מש"תכנן"). במאי שמציב את דמות עצמו כבמאי בתוך הסרט, יכול להסתתר באופן מלא הרבה יותר מאחורי דמותו, ומעבר לכך - גם בסרט מהורהר ביותר הוא אינו חייב להתגלות בפני הצופה. הוא יכול להסיח את דעתו של כל מי שאינו נחמן אינברג בקלות. נאמר זאת ככה עתה: בספרות - בכל פעם שהסיפור מאיט, כלומר כשהעלילה מפסיקה לרגע לעמוד במרכז ומתחלפת בתיאור נוף או בהרהורי המחבר ואפילו בתיאור הדמויות כאשר זה נעשה ממרחק, מתרחש ניתוק ברמה אחת מהספר ומצד שני חיבור עם אותה התכונה שלא ככ"ך קימת בקולנוע: העצירה עצמה (באמת אין מדובר בשבירת המדיום הספרותי אלא בתכונה בסיסית שלו - שלא כמו בקולנוע) . סרט ש"עוצר" לצילומי הרים, גאיות ועצים משתרגים (בליווי שריקות הרוח בלבד) לא רק שאינו מזמין אותך להרהר בחים שמחוץ לאולם הוא אף דורש ממך להתפעם מהמצולם. העצירה בספר טוב שולחת אותך החוצה, להתאים את כל מה שידעת עד עתה עם הדבר החדש שלמדת. בקולנוע טוב הלמידה היא תוך כדי תנועה ולכן גם כשנגמר סרט איטי-אך-חזק התחושה היא לרוב רצון לעשות משהו באופן מידי (ללכת לאכול פאי ולדבר על הסרט או לטפס על הר בשארית ימיך), בסוף ספר טוב תחושה זו עשויה להופיע ועשויה שלא והיא קשורה בתחושה של רצון לשנות משהו בחייך ובתפיסה חדשה שכבר נוצרה בך בעת הקריאה ואותה אינך רוצה לאבד. סרט - מצריך עיבוד מאוחר ובירור של התחושה, התפיסה החדשה מתחילה להתהוות רק לאחר סיום הסרט. במהלך הסרט הסטנדרטי - פשוט אין לכך זמן. מובן שאפשר לשבור כלל זה (וליצור חלוקה בסרט כך שתהליך עיכול החלק הראשון יעשה במהלך החלק השני), אך אין זה הופך את הדבר לתכונה בסיסית של הקולנוע. קשה שלא להדרדר לבנאלי, כי בסיס הענין הוא בכך שבקולנוע יושבים בכסא שעה וחצי וספר קוראים לסירוגין ובתנוחות שונות. אבל גם אם הבסיס הוא טריוויאלי תכונות המדיום המשתמעות ממנו אינן כאלו. ... לסיום ניקח את הקטע מהסיפור שאינו נגמר בו אנו פוגשים את הזקן מההר שכותב את הסיפור שאינו נגמר, המתח- 'מתי כבר סבסטין יעשה משהו' עובר לקולנוע ללא בעיה, אם נמתח את הסצינה (הסרט מתחיל מחדש, אולי בדילוגים, אולי עם VOICE OVER מההר) יתקבל אף אפקט של הרהורים פילוסופים על מראות מול מראות בקרב הצופים, אך הדמיון בין המדיומים נשבר בנקודה בה סגרת את הספר כשאצבעך מסמנת את העמוד בשביל להרהר במשמעויות - פעולה שהסופר שלח אותך לעשות במכוון (באופן מאוד ברור), הבמאי יכול רק לסיים את הסרט בנקודה זו, כל אפשרות אחרת לא תקטע את הרצף ותהווה פעולה המאירה את הקטע הקודם באור מסוים, לא באור המחשבה הפרטית של הקורא. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |