בתשובה לגלעד דנבום, 24/02/02 23:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
התסריט השואתי הזה (כן שוב, באופן בלתי נמנע עולה השואה) של תורים ארוכים מול הקונסוליות הזרות עם דלתות סגורות ופקידים זעפניים מעורר בי אימה. נשבעתי לעצמי שזה לא יחזור. לי כבר יש "מקלט ליום סגריר" (אני מעדיף לראות בזה בראיה יותר מציאותית כ world citizen impowerment) אבל משום מה אני כל הזמן מחפש-רודף אחר עוד מקלטים ולעולם אינני מרגיש בטוח, אולי ביציאה מישראל אגיע סופסוף למנוחה. אי אפשר לפנות אליהם בת"א? די ברור לי באילו נסיבות השגת את ההולנדי, אבל לא את האמריקני. אפשר לשאול איך? מה לדעתך הערך המוסף? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האמריקאי? סיפור ארוך שבטח לא מעניין את האיילים האלמוניים. אסכם ואומר כי הוא כלל נסיעה לארה"ב, וראיון בעיר בופאלו המרוחקת שעל הגבול הקנדי. הערך המוסף, לדעתי, הוא רב מאוד. ראשית, שמירה על קשר רשמי עם המדינות שמהוות את המורשת התרבותית המהותית שלי ושל בני-משפחתי. שנית, מבחינה אמוציונלית, אני חש קרוב הרבה יותר לחלום האמריקאי (גם אם זה רחוק מהמציאות) של חברה חופשית הבנויה על שיוויון וחירות, ולחלום האירופאי (גם אם זה צעיר, ועדיין רחוק משלמות) של שיתוף פעולה אזורי וקהילתי, בשאיפה לרב-תרבותיות אמיתית, ולביטול גבולות לאומיים, מאשר לפני דבריה של המציאות הישראלית הנוכחית. אין ספק, חיי הם במידה רבה שאיפה לערכים שנמצאים בבסיס האיחוד האמריקאי והאירופאי, שמייצגים שאיפה עולמית להשתלבות ולשיתוף פעולה תרבותי ואתני, בניגוד מוחלט לפרדיגמה הישראלית (קרי: ציונית) של התבדלות ורומנטיות גזענית. מובן כי קיים גם הפן התועלתני במעשיי - אני בהחלט רואה במקומות אלו מקומות מפלט אפשריים, באם יגיע המצב לכך שלא אהיה מסוגל להמשיך כאן את חיי, מבלי לעשות שקר בנפשי. ומעבר לכל, קיימת השאלה האנושית הבסיסית, שמנקרת במוחו של כל אדם: היכן אהיה מאושר? ומשלב מסוים, היכן יהיו צאצאיי מאושרים? וידוי אישי: לו הייתי במצב בו היה עליי לדאוג לצאצאים, לא הייתי נשאר כאן רגע אחד נוסף. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |