בתשובה לארז לנדוור, 30/01/12 8:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ברצוני להוסיף כאן שתי הערות שאינן קשורות לנושא הפתיל ואני עושה זאת בהמשך לתגובתך, אפרופו "גישה אופיינית להרבה ימנים". אמצתי לעצמי את הגישה שליותר מדי ימנים צריך ליחס את אזהרת חז"ל "אין מביאים ראיה מן השוטים". לכן לפני שפוצחים בדיון עם דוברי הימין, מותר ואף רצוי לנו להטיל על הצד השני את חובת ההוכחה שהם אנשים האומרים דברי טעם. א. יוסף בן מתיתיהו הוא דוקא דוגמה טובה מאד לפוסט-מודרניסטים הרוצים להדגיש את החשיבות של הצגת נאראטיבים מתחרים ואת הקשר בין הנאראטיב לאג'נדה של ההיסטוריונים המדוברים. אי אפשר להבין לעומקם את דבריו של יוסף בן מתיתיהו (על כל דברי ההבל והשקרים הגסים שאפשר למצוא בהם) מבלי להבין את היחס בין יב"מ לבין עמיתו-שונאו ההיסטוריון ניקולאוס מדמשק, שהיה יועצם המשפטי ודוברם של קליאופטרה ושל הורדוס הגדול. בתוקף תפקידיו היה ניקולאוס בזמנו ככל הנראה היסטוריון חשוב מיוסף בן מתיתיהו, אשר ככל הנראה ציטט בהרחבה מספריו הגם שעשה זאת בעיקר מתוך רצון להפריך את דברי השטנה שהלה כתב עליו. לרוע המזל, כתביו של ניקולאוס לא נשמרו ואנו יודעים עליהם רק מהיסטוריונים אחרים שציטטו אותם ובעיקר מיב"מ עצמו. יב"מ היה בן לענף של המשפחה החשמונאית שנרדפה ע"י הורדוס ותומכיו מצד אחד ומאידך נרדפה גם ע"י הקנאים למיניהם. באופן כזה, על אף מעמדו של יב"מ כקליינט של הקיסרים הפלאביינים, הוא היה מצוי בין המחנות השונים וככל הנראה הביא תאור הוגן למדי של כל הצדדים (למעט כמובן הרומאים שאלהם כיוון כקוראים ומובן שמיעט במתיחת ביקורת עליהם). ב. הדיון כאן על ארועי מלחמת 67, הזכיר לי את סופו של הספר 1948/בני מוריס אשר מזכיר לנו שלקראת סופה של מלחמת תש"ח צה"ל כבש את את כל האתרים בסיני שם התרחשו אח"כ הקרבות הגדולים של ששת הימים (אבו-עגילה, ביר-לחפן, שה"ת ליד אל עריש ששמו פרח מזכרוני ועוד) ואף את רצועת עזה כולה. סיפור היחסים בין בן גוריון לבין מפקדי צה"ל (בפועל הפלמ"ח) דאז, יגאל אלון ורבין, הוא אנלוגיה מעניינת לסיפור היחסים בין בגין לבין שרון במלחמת לבנון הראשונה. בן גוריון קורץ כמובן מחומר אחר לגמרי מאשר מנחם בגין (ולעניין זה גם לוי אשכול) ולכן בסופו של דבר קבע הוא את מהלך הארועים ולא נסחף אחר ההצלחות המרשימות של צה"ל מול המצרים בסוף המלחמה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ב. ניטפוק: אני מניח שגם בני מוריס לא כותב שבמלחמת השחרור צה"ל כבש את עזה. בסיום מבצע חורב [ויקיפדיה] צה"ל כבש את אל־עריש ומוצבים באיזור רפיח, וניתק את כוחות הצבא המצרי שברצועת עזה, ועצר בסופו של דבר ונאלץ לסגת בהוראת הדרג המדיני (מכיוון שבשלב זה הבריטים נעמדו על רגליהם האחוריות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי ע"פ הזכרון ואני לא זוכר אם צה"ל נכנס ממש לעיר עזה או עצר בפאתיה, אבל הנקודה היא שהכוחות המצריים שהיו ברצועת עזה נכנעו או נסוגו (כוחות מצריים היו או נצורים בכיס פאלוג'ה או מדרום לחברון). הרצועה הוקפה ונותקה ממצריים, צה"ל היה עמוק בתוך מדבר סיני ולא היתה שום מניעה צבאית מלהשתלט על הרצועה. כפי שאמרת המצב הזה לא עלה בקנה אחד עם תכניות הבריטים שהחזיקו כוח גדול על תעלת סואץ. הרוגז הבריטי גרם או אולי רק הועצם ע"י הפלת 5 מטוסי קרב בריטיים ע"י חה"א הישראלי בשמי הנגב. בכל אופן ברור שבן גוריון לא איפשר בשום אופן את התופעה שנפוצה אחריו: תופעת הזנב המקשקש בכלב. הוא הבין שמדיניותו צריכה לקבוע את הישגי צה"ל ולא להיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתבלבל בין ניקולאוס מדמשק לבין יוסטוס מטבריה. הראשון חי לפני זמנו של יוספוס שהסתמך עליו בכתיבה על הורדוס ואילו השני היה יריבו כפי שתיארת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובנוסף, יוסטוס מטבריה היה מאנשיו של אגריפס השני שהיה גם ידידו של יוספוס שבהחלט לא נרדף ע''י הורדוס (שחי לפני זמנו) או מישהו מבני ביתו. על הקנאים הוא בהחלט היה שנוא כפי ששנוא כיום על צאצאיהם הרוחניים כל מי שיוצא כנגד דרכם ההרסנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל בהכנעה את כל תיקוניך למעט אחד. במשפחה החשמונאית בתקופת הורדוס היו כמה ענפים. למשל היה הענף של מתיתיהו אנטיגונוס הפרו-פרתי לעומת הענף של יוחנן הורקנוס הפרו-רומי. אנטיפטרוס האדומי (אביו של הורדוס) ובניו היו משרתיהם ובעלי בריתם של הענף הפרו-רומי (זהו ההסבר לנישואי הורדוס עם מרים החשמונאית שהשתייכה לענף שלישי אך מקורב ליוחנן הורקנוס) ואויביהם המושבעים של אנשי אנטיגונוס. יוסף בן מתיתיהו דרך אביו, השתייך לענף של אנטיגונוס (צאצאיו של המלך אלכסנדר ינאי), מה שעשה אותו אוטומטית לאוייבם של ההרודיאנים. מה שמבלבל את כל התמונה היה שהורדוס הגדול היה פרנואיד ופסיכופת שבסופו של דבר רדף והשמיד את בית חשמונאי על כל ענפיו, כולל צאצאיו שלו (וכן אף את יוחנן הורקנוס הקשיש עצמו). ידידות אפשרית בין יב''מ לבין אגריפס השני אינה בבחינת סתירה שכן אגריפס היה לא רק צאצא של הורדוס, אלא גם חשמונאי (נכדה של מרים החשמונאית) כמו יב''מ. סימן הספק שהוספתי לידידות שציינת נובע בעיקר מכך שהיא נסמכת בעיקר על תיאוריו של יב''מ עצמו, שלעיתים קרובות נוטה לא לדייק בפרט כאשר הדברים נוגעים בו עצמו (למשל אאז''ן יב''מ מספר במלחמות היהודים שנשא דברים באזני מורדי ירושליים בשם המלך אגריפס בעוד שנושאי הדברים היו כנראה שני שליחים אחרים של אגריפס). יב''מ אולי לא נרדף באופן אישי ע''י הורדוס הגדול, אך התיאור שלו את הורדוס הוא מאוזן למדי (משמע לא ממש חיובי) ויסודם באיזון (ככל הנראה לכיוון האמת) של כתביו של ניקולאוס שהיה ידיד וסניגור של הורדוס הגדול. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |