עם כל הכבוד (ויש כבוד) לפופר ודומיו 591336
נראה לי בכל הכבוד שהדיונים לעיל בערכה המדעי של הפסיכואנליזה מפספסים את העיקר.
למדעי ההתנהגות יש כיום כלים לבחינה מדעית של טענות פסיכולוגיות ברמת מובהקות המתקרבת לזו של מדעי החיים, והפסיכואנליזה עומדת ברובם יפה. מידת האפקטיביות של התרפיה הפסיכודינמית הודגמה בשורת עבודות מהשנים האחרונות על הפרעות נפשיות בדרגות חומרה שונות, ראו במאמרי על לאקאן פרק ט"ו. יעילות התירפיה קוגניטיבית, שעליה אין כיום ערעור, משליכה בעקיפין על הפסיכואנליזה: היא מניחה שחשיפת הנחות מובלעות והפיכתן למודעות משחררת את המטופל מכוחן הכפייתי. זו טענה פסיכואנליטית מובהקת, בעיקר ברוח הפסיכולוגיה של האני של אנה פרויד, השמה דגש רב יותר על ההתמודדות היומיומית ושפרויד הודה ביתרונה על הפסיכואנליזה המסורתית. ההבדל העיקרי בין השיטות הוא שהטיפול הקוגניטיבי אינו מייחס משקל לאינטראקציה הבינאישית בהצלחת הטיפול, אבל סביר שאינטראקציה זו תורמת גם היא להצלחה. איני מכיר כיום שום חלופה רצינית לטענה הפסיכואנליטית (בעיקרו בגרסאות המודרניות של אסכולת יחסי-האובייקט, אסכולת העצמי והאסכולה הבינאישית) שיחסי אדם בילדותו ובינקותו עם הוריו ובעיקר אמו קובעים את דפוס התקשרויותיו האינטימיות לכל חייו, הרבה מעבר לכל ההשפעות הגנטיות. טענה זו כבר אוששה באינספור תצפיות בפרימאטים, בעיקר הומינידים המאריכים ימים, והוכללה בידי באולבי למודל משולב אתולוגי-פסיכואנליטי שעליו מתבססים כל טיפולי הדיבור היעילים בדיכאון. אגב רק לאחרונה הובע <https://www.psychologicalscience.org/journals/pspi/pd... ספק רציני> ביעילות ארוכת-הטווח של תרופות ה-SSRI, והמחבר מסיק שעדיף לשלבן בטיפול קוגניטיבי, או, שומו שמים, בינאישי, כלומר כזה המסתמך על הזרם המרכזי בפסיכואנליזה המודרנית. בנוגע לדיכאון עצמו, ההשערה של פרויד בדבר קשר בין דיכאון לבין אבל בלתי-פתור הוכחה שוב ושוב במחקרים אפידמיולוגיים רחבי היקף, ראו למשל אגיד וחב' המצוטטים בסקירתי כאן פרק א'. בעיקר בולט המחקר בדיסציפלינה החדשה הקרויה נוירופסיכואנליזה, המתבססת על מחקר המוח המודרני, כמו המחקר המטלטל (תרתי משמע) של טייכר, וראו גם מחקרים ישראליים של אריק שלו ויורם יובל. ממצאיו של ג'וזף לדו על הדרך בה מתקבעים זיכרונות טראומטיים במערכת התת-קורטיקלית (ההיפוקמפוס והאמיגדלה), ובעיקר הדמיות-מוח המדגימות שינויים ארוכי-טווח בפעילות המוחית בעקבות התערבויות פסיכודינמיות הוציאו מזמן את הפסיכואנליזה מאפלולית חדר הטיפולים אל הפרהסיה המדעית ועוד היד נטויה.
הניסיון לשפוט את ערכה של הפסיכואנליזה רק על סמך נבירה דקדקנית בכתבי פרויד (ובעיקר בפרשות המקרים האימפרסיוניסטיות שלו) שייך בעיקר לפילוסוף המדע גרינבאום, והניב מספר מרשים של כרכים משעממים עד מוות. דומה הדבר להערכת האבולוציה על סמך ניתוח כתבי דארווין. פרויד, אדלר ובמידה פחותה יונג היו "חוקרי טבע" מהסוג הישן שעשו מחקרים איכותיים, בעייתיים כשלעצמם אבל ערכם נבע מהמאסה של חומר התצפיות שנאגר במשך שנים רבות. כיום יכולים מודלים כאלה לעמוד לשיפוט המחמיר של המחקר הכמותי.
הרחוק, היקר, עם החותמת 591370
דיעה קצת אחרת: מכל התיאוריות, המתודולגיות, הספרים המאמרים בתחום לא פגשתי פסיכולוג אחד שטען שפיענח את המכונה שבה הוא אמור לטפל.
לפי ההגיון הטורקי שנשאר כאן עוד מימי האימפריה אי אפשר לטעון שיש מדע לתיקון מכונה כשאף אחד לא יודע בדיוק מה היא אמורה לעשות, כיצד היא פועלת, ממה היא מורכבת ולמה משמשים חלקים כמו תודעה,רגשות, מודעות, נפש, זיכרון, שפה או רצון (דוגמאות מהבוטן) -מישהו יודע להסביר אפילו אחד מהם כראוי ?

עובדתית, "הפסיכולוגיה" נולדה יחד עם המעבר שלנו לעולם המתועש.
עם כל המהירות, הרעש והניכור העירוני- מישהו הבין שיש הזדמנות לספק מענה לצורך האנושי לשתף ולקבל משוב ובאותה הזדמנות לפרוק על אחרים את כל הקיטורים והשריטות שהצטברו מהטירוף שמסביב כולל זה שבפנים.

כיום יש לנו פעילות מסחרית ומטופלים שמקבלים הקשבה ותשומת לב קצובים בזמן,
אם הם נפלו על מישהו רגיש ומוכשר הם יקבלו גם שאלות שיכולות להעלות רמת מודעות.
עם מודעות חדשה אפשר לשנות משהו.

אממה- פספסנו שמדובר בצורך שהרבה אנשים מסביבנו יכולים לספק.
בגלל מיליון סיבות ונסיבות גם בנושא זה, המערבי הממוצע יעדיף ללכת על הרחוק, היקר, עם החותמת (24 ש"ח) ורצוי שיקבל בסוף מסמך עם טבלאות וגרפים או לפחות מרשמים חתומים בסמל מוסד למען ביסוס אשליית האסמכתא.

יש הרבה אנשים שעזרו לאחרים להעלות את רמת מודעותם מתוך כישרון והבנה לנפש הזולת.
לחלקם יש דיפלומה של פסיכולוג וזה מאפשר להם לגבות יותר כסף עבור הזמן שלהם.
זה עדיין לא מוכיח את הטענה שמדובר במדע, ובטח לא מדע מדוייק.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים