 |
|
 |
||
|
||||
 |
ניהול מועדון יוקרתי הוא תמיד עסק טוב - אם אתה מצליח להכנס אליו. בכל מועדון הלקוחות גם משלמים בכניסה וגם מספקים את עיקר התוכן שהופך את המועדון אטרקטיבי ללקוחות נוספים. ככל שהמועדון יוקרתי יותר, הכניסה יקרה יותר ושולי הרווח של המפעיל רחבים יותר. התשלום בכניסה הוא כמובן על חשבון משלם המיסים ולא על חשבון האקדמאים. לא זו בלבד שמוסדות המחקר מסובסדים ע''י הממשלות, אלא שהאקדמאים מעבירים בקלילות את זכויות היוצרים להוצאות. עכשיו צריך לשלם להוצאה עבור גישה למחקר שהציבור שילם עבורו. הנקודה החשובה יותר מהעלות היא שבהשאלה שזכויות היוצרים מעניקות למועדון מונופול על הלקוחות. כאילו שהלקוחות לא יכולים לעזוב יותר את המועדון. האקדמאים מרוויחים מוניטין, ההוצאות משתלטות על רכוש ציבורי נטוש והציבור משלם את את דמי הכניסה למועדון. כשמשלמים בכסף של אנשים אחרים, מתמקחים פחות על המחיר. ראוי שהאקדמאים ימצאו לעצמם שיטה זולה יותר לניהול מוניטין. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מאשים את האקדמאים? אקדמאים היו שמחים גם לפרסם בבלוגים - אבל אף אוניברסיטה לא סופרת פרסום שלא דרך כתבי העת הגדולים. השאלה היא למה האקדמיה עצמה לא מתחזקת כתבי עת ציבוריים, במקום להפריט את ניהולם לחברות מסחריות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי או מה זה בדיוק "האקדמיה"? במאמר המורחב הוזכרו מספר כתבי עת ציבוריים שמנוהלים ע"י האקדמיה. לדוגמה, הערה 8: Some journals were also successfully moved from Elsevier to other publishers; e.g., Annales Scientifiques de l’Ecole Normale
Sup´rieure, which until recent years was published by Elsevier, is now published by the Soci´t´ Math´matique de France |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כך כתבי העת המדעיים התחילו - אבל עם השנים רובם ''הופרטו'', וכיום רק מיעוט זעיר יוצאים בהוצאות בבעלות אקדמית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"האקדמאים" הם הממסד האקדמי. ברור שחוקר זה או אחר לא יכול לשנות את חוקי המשחק. במצב הטכנולוגי הנוכחי אין כמעט צורך תקשורתי בעיתונות המדעית, ולכן תפקידה העיקרי הוא להעניק חותמת כשרות לפרסומים הכלולים בה. ככל שהכנס או העיתון המדעי מסנן יותר ובעל מוניטין גבוהים יותר, כך התמורה האקדמית שמקבלים המחברים גדולה יותר. הפרסום הוא כאילו מטבע שבו משולם שכרו של היצרן האקדמי. אי אפשר להחליף מטבע סתם כך, מפני שהשימוש במטבע מבוסס על האמון שיש לכלל הציבור במטבע. אין כאן בעיה טכנית של פרסום. אם זו הייתה הבעיה אז אין כלל בעיה. יש בעיה להחליף את Nature בעיתון "קוקוריקו" ולשכנע חוקרים מכל העולם לפרסם ב"קוקוריקו" במקום ב Nature. אני לא מכיר כלל את העסקים של ההוצאות האקדמיות, אבל אני מרשה לעצמי להיות בטוח שעיקר רכושן ומקור הרווח שלהן הם העיתונים היוקרתיים, והעיסוק שלהן בכנסים נועד בעיקר כדי לחסום disruptive competition. כל מה שרציתי לטעון הוא שהחוקרים באוניברסיטאות הם לא קורבנות השיטה, אלא משלם המיסים, ואם הכסף היה שייך באמת למי שמשלם אותו היו נמצאות מזמן דרכים ללחוץ על ההוצאות להקטין את שולי הרווח שלהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי, אבל באמת שאתה לא מכיר את עסקי ההוצאות האקדמיות, או הפרסום האקדמי, עושה רושם. חלק הארי של המחקר האקדמי בעולם מתבצע באונ' אמריקאיות שכלל אינן ממומנות בכספי מיסים של אף אחד. לפני זמן מה עברה חקיקה בארה"ב לפיה מחקר שבוצע בסיוע מימון פדרלי חייב להיות זמין באופן חופשי. עכשיו הוצאות כמו אלסווייר ואחרות פועלות כדי לבטל את החקיקה הזו ולהחזיר להן את הזכות למנוע גישה למחקר ציבורי ממי שלא משלם. נחש לצד מי נוטה הממסד הפוליטי? נכון, לטובת ההוצאות. אז על מה אתה מתקומם, בדיוק? האחראים על כספי המיסים מסרבים לתת לאקדמאים כוח מול המוציאים לאור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב המעבדות המובילות מקבלות לפחות חלק מהמימון שלהן מהממשל הפדרלי, בלי קשר לאונ' בה הן יושבות. להפך, קל יותר לקבל את הכסף אם אתה יושב בארה"ב (ועוד יותר באונ' מובילה). איפה קראת שהממסד הפוליטי נוטה לטובת ההוצאות ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שנסחפת קצת עם הטענה שאוניברסיטאות אמריקאיות, או לפחות חלקן הגדול אינן ממומנות כלל מכספי משלם המיסים. אני חושב שאני יודע שרוב ההוצאה על מחקר ופיתוח בארה"ב נעשית ע"י המגזר הפרטי, אבל זה עניין אחר לגמרי. מחקר ישומי של חברות פרטיות לא נערך באוניברסיטאות. יתכן שאני טועה לחלוטין אבל בארה"ב האוניברסיטאות הפרטיות המפורסמות הן אירגונים ללא מטרת רווח. בהקשר ההתנהלות הכלכלית שלהן ראוי לראות בהן יותר אוניברסיטאות ציבוריות בלתי תלויות מאשר חברות פרטיות שממוקדות ברווח. יש כמובן מגזר של אוניברסיטאות ציבוריות שנתמכות ע"י המדינות השונות. בכל מקרה המחקר האקדמי נהנה מקרנות מחקר ומלגות ממשלתיות, הקלות מס, ושכר הלימוד מסובסד ע"י שיטת ההלוואות הפדרלית. אם אני לא טועה סך החוב הגיע כבר לסכום היפה של טריליון דולר. הסכום הגדול הזה הוא סיבסוד ציבורי גם לאוניברסיטאות הפרטיות. אני מתפלא שהשתמשת בנושא החקיקה. ההתיחסות למה שמכונה אצלנו "הון ושלטון" והמושג האנגלי המקביל Crony capitalism [Wikipedia], אינה נושא שנוי במחלוקת. המחלוקת היא האם הפתרון הוא באמצעות פחות מעורבות ממשלתית או יותר התערבות כזו. כשדברתי על כסף של אנשים אחרים, לא התכוונתי לטעון שהסגל המנהלי באוניברסיטאות מושחת או חסר כישורים. העניין הוא שהמגזר הפרטי נוטה להתאמץ יותר, להיות ממוקד יותר. לכן יש לצפות שביחסים ביניהם הכף תיטה לכוון המגזר הפרטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו זה http://en.wikipedia.org/wiki/Oxford_University_Press... ? יש גם מזה וגם מזה, הבעיה לדעתי היא אחרת. חברה פרטית יכולה לפעמים להוות יתרון בניהול כתב עת, אבל כשערכו עולה, תהיה נטיה טבעית לנסות גם להעלות את מחירו. אם ניצור מצב שהאקדמיה תשמור על המותג, אבל תוציא למכרז את הניהול (לכל הפחות להוצאות הגדולות והמנוסות), תישמר התחרות מבלי "לנצל" את היתרון שנצבר בזכות מוניטין מדעי ולא החברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי שהזכירו כמה פעמים את PLoS: גוף שמאפשר גישה חופשית (CC-BY) לתכנים שמפורסמים דרכו אבל מצד שני דורש שכר עבור הפרסום. לכתבי העת יש שני תפקידים שונים: פרסום וביקורת עמיתים. הראשון התרוקן לחלוטין ממהותו המקורית והוא כיום סתם תירוץ לשימוש בזכויות יוצרים. מצד שני, יכול להיות שכדי לקבל ביקורת עמיתים מוצלחת יש צורך במחסור מלאכותי. כיום אין תגמול רציני1 למי שמבקר מאמרים אחרים (referee). האם יש צורך להפוך את תהליך השיפוט לפומבי יותר וגמול במוניטין גם למי ששופטים פרסומים? 1 אלא אם כן יש ואני סתם כותב שטויות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנם נסיונות לפרסם גם את השופטים (והעורכים), ויותר מכך, ישנו נסיון1 להקים רשת שמבצעת שיפוט בלתי תלוי בעיתון: כאשר ההגיון הוא שעיתון יכול לקבל מאמר שפוט, ולהחליט האם לפרסם אותו. הבעיה היא שקשה לשנות את הדרך בה אלפי מוסדות ברחבי העולם מעריכים חוקרים, ובטח לא לתת משקל רב לעבודה שיכולה להתבצע באופן מונוטוני למדי2 על חשבון מחקר יצירתי. 1 ראשוני למדי, יש לציין. 2 כן, מפעם לפעם הערה ממבקר יכולה לתרום הרבה למאמר, לרוב זה לא קורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוץ מלתת קרדיט עעל עצם עבודת השיפוט, אפשר גם להכריח אנשים לשפוט כמות מסוימת של מאמרים כתנאי לפרסום כל מאמר. זו דרך נהדרת לגרום לצעירים ללמוד איך המערכת עובדת. השוט שיש כאן ע"מ להפחית את הסיכויים לשיפוט גרוע הוא שגם השיפוט יתפרסם ביחד עם המאמר ואם התרשלת, האינטרנט לא ישכח את זה. ליתר דיוק: שיטה דומה נמצאת בשימוש לקבלת חבילות תוכנה חדשות ולחניכת אורזים חדשים בהפצת הלינוקס פדורה [ויקיפדיה] ולמיטב ידיעתי הועתקה משם לאחרונה גם למקומות אחרים כמו דביאן. קרדיט עבור שיפוט הוא משהו שנוסה, בין השאר בפרויקט הליבה של לינוקס, לא בהצלחה רבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''להכריח אנשים לשפוט כמות מסוימת של מאמרים כתנאי לפרסום כל מאמר'' - זה מאד מאד בעייתי, בלשון המעטה. ''גם השיפוט יתפרסם ביחד עם המאמר ואם התרשלת, האינטרנט לא ישכח את זה'' - אם אני מבין נכון אז זה גורר, בין השאר, ויתור על האנונימיות של השופטים. שוב, מאד מאד בעייתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיארתי לעצמי שהנקודה הבעייתית תהיה להפוך את תהליך השיפוט לפומבי. אני מנסה להבין למה בדיוק. נניח שכל המאמרים של מוחמד אל נסחי (תגובה 591459) נסקרו "במקרה" ע"י עמיתיו מ־Frankfurt Institute for the Advancement of Fundamental Research in Physics האם זה לא יעיד במשהו על איכותם בדיעבד? אני רק חייב לציין שבדוגמאות שציינתי בתגובה 591477 תהליך השיפוט הוא יותר טכני בעיקרו (אבל חלקים לא מבוטלים מהחלק הטכני נעשים כבר ע"י סקריפט). כמוכן הדוגמה של אנדרו וייקפילד מראה שיש גבול לתשלום במוניטין רע: הוא עובד היטב בקהילות מצומצמות ומקושרות, כמו הקהילה האקדמית (ובפרט: הקהילה האקדמית של תחום מסוים), אבל לא בהכרח בציבור הרחב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפעמים יש גם מקרה הפוך, המאמר מחורבן ואתה מכיר את המחבר, או אפילו חבר שלו. מה תעשה עכשיו? תחסום את הפרסום שלו ותחרב את החברות? מה יקרה כשהוא יקבל את המאמר שלך אחר כך? האם הוא ישפוט אותו באובייקבטיביות? לא פשוט ההעניין הזה של הסרת האנונמיות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |