 |
|
 |
||
|
||||
 |
כתבות עיתונים רבות נפתחות בהצגת הנושא שבנויה כסיפור פואנטה זעיר, בן פסקה אחת. נניח (שתי דוגמאות שהמצאתי הרגע, תבינו מייד מה הן מדגימות), "פרדריק הולך כל בוקר לכיתה א', שם הוא לומד לכתוב. בינתיים הוא אחד האיטיים ביותר בכיתה, אבל כבר מצליח לכתוב עשר מילים. פרדריק, דרך אגב, אינו ילד אנוש, אלא שימפנזה." או "כשהגיעה מרי מקדיוויד לגדוד, היא אמנם התקבלה תחילה בלעג מצד עמיתיה החיילים הגברים, אבל לבסוף הם התרגלו לנוכחותה, במיוחד לאחר שהוכיחה את עליונותה בירי. גם שרשרת הפיקוד גילתה סובלנות לרעיון. חוסר ההתנגדות קצת מפתיע במערכת גברית כמו חיל הרגלים; מפתיע עוד יותר שלא מדובר במאה ה-21, אלא במעשה שהיה בשנות השלושים של המאה ה-18." זה נחמד, אבל תמיד קצת מכמיר בעיני, כי הפואנטות האלו מקבלות ספוילר צמוד ובלתי נמנע: כותרת המשנה של הכתבה, הציטוטים המובלטים ממנה, והתמונות והכיתובים להם - שאת כולם קורא הקורא לפני הפסקה הראשונה - כבר אומרים לקורא שמדובר בסיפור מדהים על שימפנזה שיודע לקרוא או על אישה שהתגייסה לחיל הרגלים במאה ה-18. זה לא שאני לא יכול להנות מהערך הספרותי של פסקה כזו, אבל כדי לפרגן לה אני חייב להשתדל להעמיד פנים שאני לא באמת יודע. אחרת הרי מה הטעם בניסוח הזה? אילו הייתי כותב כתבות, גם אם היה לי ניסוח נפלא לפתיחה מסוג זה, הייתי בולע את הגלולה המרה ומתאפק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא תדע על מה הכתבה, עדיין תקרא אותה? בנוסף לכך צריך לזכור שהכותרת (ופחות מכך: התמצית) מופיעים במקומות רבים יותר מגוף הכתבה עצמו ולכן חשוב יותר לכלול בהם מילות מפתח על הכתבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב בסוף התגובה שלי על מה הייתי מוותר - לא על כותרות משנה המגלות על מה הכתבה, אלא על פסקת פואנטה לפתיחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוחה שצריך לקרוא ל"עובדות המרעישות" האלה פואנטות דווקא. אבל לא יכולה להגיד לך איך כן להתייחס אליהן. ייתכן שהסיבה פרוזאית לגמרי: הכתב אכן הכין כתבה שיש בה גילוי מרעיש קטן בסוף הפסקה הראשונה, ומשם הכל זורם. שלח למערכת. בא העורך והכניס את הגילוי הזה בכותרת ובמשנה, כי אחרת אנשים לא יקראו ולא יהיה עניין. התמיהה שלך מכוונת, לכן, אל העורך ולא אל מי שכתב - הראשון הוא זה שהיה צריך לשנות את הפסקה הראשונה בהתאם, ופשוט התעצל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם עבור הכותב זו בעיה בדיעבד, והוא לא מודע לה מראש, אז הוא לא חכם במיוחד, וגם לא מרבה לקרוא עיתונים בעצמו. האם העורך מצידו צריך לתקן? בתור כתב הייתי נמנע מזה, אבל בתור עורך חושבני שלא הייתי משנה - זה מאוד מאוד נפוץ, וגם אני יכול למצוא בפסקה כזו חן מסוים, אפילו עם הספוילר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שהכותב לא מרבה לקרוא עיתונים בעצמו. עיתונות היא כמו פוליטיקה וכמו בישול: אם אתה רוצה לצרוך את זה, עדיף שלא תדע איך זה נעשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לדעתי לא צריך לראות זאת כספוילר. הכוונה של פסקה כזו היא לומר: "הכל נראה רגיל, אבל יש פרט אחד שונה בתמונה, ומייד נפרט לכם איך קרה המצב הזה ואיך הוא מתבטא בחיי היומיום, בדגש על הרגעים המשעשעים". כלומר, לא מצפים שתופתע בסוף הפסקה, אלא רק שתרשום לפניך שהשימפנזה מתפקד באופן מלא בבית הספר, הוא לא סתם יושב בשיעורים (וודאי לא מתחלה כדי להיעדר מהם). אגב, אני תומכת ותיקה של שילוב שימפנזות באופן מלא במערכת החינוך, ככוח עזר במקום הילדים הסובלים. (בעצם אני נגד ניסויים מסוג זה בבע"ח, אז אולי אפשר לסדר שכמה תאים שנלקחו משימפנזה יישבו שם על הכיסא עד ההפסקה, ובבניין ציון ננוחם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וילדים אינם בעלי חיים? אולי עדיף לשפר את מערכת החינוך. מה שבאמת העלה בי תהייה בתגובה לעיל היא ההנחה שהילדים אכן סובלים שם. וזה בתורו מעלה בי רעיון לסקר: מי מהאיילים סבל/לא סבל/סבל קמעה/נהנה עד דמעות/ היתה זו התקופה היפה בחייו/אקספרס של חצות/אחר בבית הספר. אני, לדוגמא, נהניתי למדי ממרב שנותי במוסד הנ"ל, ואף יותר בתיכון (לא היתה מגמת ביניים בזמן/מרחב ההוא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מערכת החינוך של היום לא זהה למערכת החינוך של פעם, כך שההקשה מהאיילים כתלמידים אל ילדים בזמן הווה לא יכולה להיות מדויקת. אישית, אהבתי ללמוד אבל שנאתי את השיעורים. הערצתי את המורות אבל פחדתי מרובן. סבלתי מאוד חברתית אבל הייתי גאה להשתייך לבית הספר הספציפי ההוא. יש לי זיכרונות נעימים וגם מצמררים. אני לא חושבת שיש תשובה פשוטה לשאלה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעמו של בית הספר הולך ומשתבח ככל שעוברות השנים מאז סיימת אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הפרופורציות משתנות" (אנטילופה בצאתו מכלא 4.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. (האיש שלא היה במודדו זוג מכנסיים חדש) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. אני רק היום מבין כמה היה לי רע בביה''ס. אבל אז אלו נראו החיים ולא ידעתי שיש אפשרויות אחרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו באמת שאלה מעניינת. אני ביסודי השתעממתי עד דמעות ובתיכון נהניתי רק ממתמתיקה, מהיסטוריה בכיתה ט' ומתנ''ך בכיתה י''ב. מבחינה חברתית סבלתי למדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם אין כוונה להפתיע, עדיף לנסח את הפסקה הפוך, לא? "פרדריק השימפנזה הולך כל בוקר לכיתה א', וכמו ילדי האנוש שם הוא לומד לכתוב. בינתיים הוא אחד האיטיים ביותר בכיתה, אבל כבר מצליח לכתוב עשר מילים." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דמיין שאתה מספר אנקדוטה מהיומיום (לא בדיחה עם עוקץ אלא אנקדוטה משעשעת). "היום ראיתי את השכנה הצועקת (=כותרת). היא נראית שקטה כזאת, מתלבשת רגיל, מדברת רגיל, פעם אפילו היתה לי שיחה איתה במכולת והיא שאלה אותי כמה עולה לחם אחיד. אבל מה, כל לילה בחצות שומעים מהדירה שלה צעקות אימים 'משה, משה, תמשיך' (=פסקה ראשונה)". הנה הסברת מראש שאתה עומד לדבר על משהו מרעיש (תרתי משמע, במקרה הזה), ואז חזרת לתיאור כאילו-שגרתי, אבל המאזינים שלך משועשעים דווקא בגלל שהם יודעים שיש עוקץ. לו היית מתחיל ב"היום ראיתי שכנה שנראית רגיל, מתלבשת רגיל..." היו מתחילים לפהק אחרי חצי משפט. בסרט/ספר אתה לכאורה מקבל את הקהל שלך מראש, הוא "מתחייב" להמשיך לקרוא/לצפות (צריך שבירת חוזה רצינית כדי לקום ולצאת מסרט באמצע). זה כמובן לא אומר שאתה יכול לשעמם - אבל בכל אופן הם "מבטיחים" לשבת לפחות בהתחלה, לראות מה הקטע, ולהישאר עד הסוף אלא אם סבלו ממש. בכתבה בעיתון הקהל לא "שלך" מראש. הוא מדפדף, אתה בין החדשות לבין התשבצים. לכן אתה קונה אותו בכותרת מבטיחה, ובנוסף גם מפזר "טיזרים" (לידים) על פני כל העמוד, כדי שהעיניים ינדדו עד סוף הכתבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדוגמה שלך לא דומה לנמשל, כי ה''כותרת'' רק רומזת ולא מגלה - סוף ''הפסקה הראשונה'' הוא בכל זאת פואנטה מפתיעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי בעיה להחליף ל"שכנה הנאנחת". אם נדמה ש"הצועקת" לא מספיק ברור. עוד דוגמא? שיחה ששמעתי פעם: "אתה יודע מה העבודה הכי מכניסה שיש? שטיפת מתים (=כותרת). אתה נרשם בחברה קדישא, בודקים שאתה בסדר ויש לך עבר בסדר, משלמים לך לפי בנאדם, אתה מקבל כאילו בנאדם ישן, ואז אתה רוחץ אותו, חופף לו את הראש, הכל אותו דבר, נראה אותו דבר... (עוד כהנה וכהנה) רק שהוא מת". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. אני לא בטוח שזה כל כך עובד בפסקאות הפתיחה של כתבות, אבל צריך לבדוק. בפעם הבאה שאתקל בכזו, אני כמעט מבטיח להביא אותה לכאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תומכת בשילוב השימפנזות בכנסת לצורך שיפור החקיקה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |