בתשובה ליזהר מזרחי, 03/03/02 7:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"זכות השיבה" פירושה הזכות לכל פליט, ולכל צאצאיו לשוב אל תוך ישראל הריבונית. ל"זכות שיבה" כזאת, אף אחד מאותם אנשי שמאל אשר אותם מניתי לעולם לא יסכים. אבל אתה צודק שהוויכוח כאן הוא רק על הכמויות. השמאל הציוני לעולם יתעקש שכמויות אלה, לא ישנו ל"רעה" את ה"מאזן הדמוגרפי" של מדינת ישראל. אם אתה סבור או מעריך אחרת אז לדעתי הבנתך את השמאל הישראלי הציוני מפתיעה בדלותה. אם אינך סבור אחרת אז שנינו נוכל להסכים שאותו שמאל לעולם יתעקש שמדינת ישראל תישאר יהודית, כלומר שבניגוד בולט למה שכתבת, הוא לעולם לא יאמץ את עמדתם העקרונית של אישים פוסט/לא ציוניים. האם ב1993 לא ידע ביילין שבהסדר הקבע ישראל תבצע גם פשרות בירושלים? הוא ידע זאת, ותמך בפשרה כזאת עוד הרבה לפני 1993. מובן שכאשר הוא בא למכור לציבור הסכם שלא כולל בתוכו פשרה בירושליים, לא הייתה לו כל סיבה לפרט פשרות עתידיות בירושלים. האם הפוליטקאים של השמאל עשו מניפולציה בדעותיהם ובתיאור הפשרות ההכרחיות על מנת להגיע להסדר? בוודאי. במידה מסוימת זה אפילו לגיטימי. אם נשווה אותם לחבריהם הפוליטקאים מימין, אז אין ספק ששוב ידם תהיה על העליונה. הרי כפי שנאמר כאן כבר פעמים רבות, לכל גוש הימין אשר נמצא משמאל לרעיון הטרנספר, אין למעשה פתרון לסיום הסכסוך, ובכל זאת נתניהו הבטיח לעם שהוא יעשה "שלום בטוח", ונדמה לי גם שפעם ראיתי איזה מערכון בטלוויזיה שנאמר בו ש"רק שרון יביא שלום". "הצעת קלינטון" שהיא מה שמציע היום השמאל הציוני 1, כבר זכתה לתמיכת רוב הציבור, בכמה סקרים שראיתי. רוב אזרחי ישראל היום, מוכנים כבר לכל פשרה נדרשת ובתנאי שמישהו שהם מספיק סומכים עליו, יבטיח להם שהפשרות הללו אכן יביאו לשקט. יחד עם זאת יתכן שב20 אחוזי התמיכה התכוונת לאחוזי התמיכה ברעיון "ארץ ישראל השלמה". אם כך הדבר הרי שלהערכתי הפרזת מעט בהערכתך. 1 והצעה זו לא תשתנה באופן מהותי. אני יכול אולי להבין מדוע ערפאת לא הבין זאת, אבל שוב זה קצת תמוה שאדם שמתיימר להבין את השמאל הציוני לא מבין זאת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הפיסקה השנייה בתגובתך לא ממש ברורה לי. הסכם אוסלו הוצג כמסלול שיוביל לסוף הסכסוך. במסגרת זו נדרשה ממשלת ישראל להסביר לציבור הישראלי מה הם הקווים האדומים שלה במו"ם עם הפלסטינים. עד לועידת קמפ דיויד השנייה בשנת 2000 הוצגו הקווים האדומים כדלקמן: לא לחזרה מלאה לגבולות 67, לא לפינוי כל ההתנחלויות, לא לחלוקת ירושלים, לא לויתור על הר הבית ולא לזכות השיבה. קווים אלה הוצגו לציבור ע"י שלושה ראשי ממשלה ממפלגת העבודה: רבין, פרס וברק, וע"י כל השרים וחברי הכנסת של מפלגה זו. עוד ביוני 2000, חודש בלבד לפני קמפ דיויד, הופיע ברק בטקס לציון מלחמת ששת הימים בגבעת התחמושת והבטיח שאיש לא יעז לוותר על שעל אדמה בירושלים. אתה משווה זאת לשקרים של הפוליטיקאים מהימין. ההבדל הוא שכאשר מועמד מהשמאל מבטיח להביא שלום כולם לוקחים אותו ברצינות. כשמועמד מהימין מבטיח להביא שלום ברור שזה לא רציני, והדבר נתפס כקריצה מובנת בין המועמד לבין האלקטורט שלו. לכל היותר יכול מועמד מהימין להבטיח שיביא ביטחון (ולהיכשל גם בזה...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איכשהו, המשואה הזו בין שקרי הימין (מבטיחים לבצע משהו, ולא מנסים לבצעו) לשמאל (מבטיחים לא לבצע משהו, ולא מבצעים אותו1), הוא לא לטובת הימין. 1 והרי הטענה שהם ניסו לבצע אותו, ולא הצליחו, טעונה הוכחה, ובו זמנית, בלתי ניתנת להוכחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאן קורץ ,ומה עובר בראשו של הפוליטקאי הימני שהוא מגלגל בלשונו את המילה שלום? ושאלת רשע- ולמה שהוא מדבר על בטחון האלקטורט שלו מפנה את המבט, ולא רואה את הקריצה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה המשמעותית בתגובתי (ואליה לא התייחסת) היא שמפלגות השמאל הציוני, לעולם לא יאמצו את עמדתם העקרונית של אישים פוסט/לא ציוניים. מענין אותי לדעת האם לאחר שהבהרתי את הנקודה (כפי שאני מבין אותה), אתה מסכים איתי? אני שמח לשמוע שלדעתך (כאיש ימין?) כשהשמאל מבטיח משהו אז מתייחסים אליו ברצינות, וכשהימין מבטיח משהו, אז ממילא ברור כבר לכולם שזהו שקר. אפילו אני לא התכוונתי ללכת רחוק כל-כך עם הטענה הזאת. אני לא יודע על סמך מה בדיוק אתה קובע שבמסגרת הצגת הסכמי אוסלו בפני הציבור הישראלי, הייתה צריכה ממשלת ישראל, להציג בפני הציבור גם את קוויה האדומים במו"מ על הסדר הקבע. אחד הפרמטרים החשובים באותו הסכם היה שהוא עקף או דחה את הדיון הזה, בחמש שנים (אפשר להתווכח בוויכוח נפרד אם זה היה חכם או לא). כאמור, כבר בתגובתי הראשונית ציינתי שברור מעל לכל ספק שבעבר היו קיימים אי דיוקים רבים באמירותיהם של חלק ממנהיגי השמאל לגבי הפשרות שידרשו בהסכם הקבע. גם אני יכול להקל על עצמי ולטעון ש"הדבר נתפס כקריצה מובנת בין המועמד לבין האלקטורט שלו". עמדתי בכל מקרה היא, שחלק מאי הדיוקים של הפוליטקאים הם לגיטמיים, וחלקם לא לגיטמיים. אני מניח שניתן להתפתל ולהסביר את הסתירות עליהן הצבעת (למשל לא לחלוקת ירושלים), אבל אני אינני פוליטקאי מן השמאל, ואין לי ענין לעשות זאת 1. 1 לגבי יתר הלאווים, ממשלת ברק, גם לאחר שקיבלה את "הצעת קלינטון" עמדה בהם בכל מקרה (מכיוון שההצעה אושרה בתוספת הסתיגויות אז כנראה שגם לגבי הר הבית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אני לא מסכים אתך. לדעתי השמאל הציוני מתיישר לאורך זמן עם עמדות השמאל הלא-ציוני, וזהו תהליך מתמשך ותמידי. אך זוהי כמובן דעתי, ולך מן הסתם יש דעה משלך. בעניין ההבחנה בין פוליטיקאים מן השמאל ומן הימין: כאשר נתניהו הבטיח "שלום בטוח" במסע הבחירות שלו הוא בעצם אמר לבוחרים שלו: אצלי יהיו פחות פיגועים מאשר היו אצל רבין ופרס. זה היה ה"סאב-טקסט" של הסיסמה. את בוחרי הימין לא מעניין השלום, הם רוצים שקט. בניגוד לבוחרי השמאל הם יודעים שלא ניתן להגיע לשלום. מדוע בכל זאת משתמשים במילה "שלום" (גם שרון השתמש בה)? משום שזהו אחד השקרים המוסכמים של החברה הישראלית, "שכולנו רוצים שלום". אני, למשל, לא רוצה שלום, אני רוצה ביטחון ושקט. השלום הוא אחד האמצעים להשיג זאת, אם הוא היה ניתן להשגה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |