בתשובה להפונז, 03/04/12 14:44
בקריאה נוספת של השרשור- 593531
תא"ל בצה"ל יכול היה (פעם הרבה יותר מהיום) לנסח מה שהוא רוצה כדי לרתק מישהי לבסיס או להציק לה. האמת, גם היום הוא יוכל, אבל יש מאז פרשת ניר גלילי הרבה יותר סיכוי שהוא יחטוף. ושוב: ביליתי מספיק זמן בצבא ומספיק זמן באקדמיה. אין *שום* דמיון בין המצב של בני 18-19 בצבא למצבם של בני 24+ (בפרשה הזו) באקדמיה. להפוך כל סטודנט\ית לתואר שני לנתון ליחסי מרות עם כל מרצה שאי פעם לימד אותו - מזלזל בסטודנטים ומעמיד בידי המרצים כוח שבמציאות אין להם. וזה עוד בלי קשר לעובדה הספציפית שפה הגברת יזמה, וכבר הערתי את דעתי על טיעון ה'יש יחסי מרות ולכן אני לא אחראי למה שאני יוזם', הידוע בוריאציה אחרת כ'רק מילאתי פקודות'.
בקריאה נוספת של השרשור- 593971
אני לא תומכת בעמדתה של האישה הנדונה לכך שעמדתה דומה לזו של קטין. בחרת אבל לא להתייחס לשני דברים שציינתי:

לכך שבצבא מדובר בסיטואציה זמנית, בעוד שבאקדמיה לפחות אני התייחסתי לאוכלוסיה ששואפת לפתח קריירה (תקן אותי אם אני טועה, אבל להתרשמותי אתה לא נותרת באקדמיה לצרכי קריירה ואינך משתייך לאוכלוסיה זו).
ולכך שבאקדמיה קריירה תלויה במידה מרובה עד מוחלטת בתמיכה מלמעלה, ומי שאיבד תמיכה זו (מסיבות שונות) אינו זוכה ברוב המוחלט של המקרים להמשיך בקריירה.

"רק מילאתי פקודות" או "רק הגנתי על החיילים שלי והשקט בגזרה" זו כבר אופרה אחרת לחלוטין.
בקריאה נוספת של השרשור- 593977
1. בצבא *לפעמים* מדובר בסיטואציה זמנית, ובכל מקרה מדובר בסיטואציה רבת-עוצמה בהרבה (בצבא הקידום עלול להיות תלוי בהרבה בתמיכה מלמעלה). באקדמיה (ואת טועה, פחות או יותר) יש השפעה לתמיכה מלמעלה, אבל יש מעט מאוד מרצים *בודדים* שיוכלו לדפוק את הקריירה האקדמית של סטודנט בכל האוניברסיטאות גם יחד. לדוקטורנטים מומלץ לבחור מרצה שלא סביר שיהיו לו אוייבים בועדת השיפוט, אבל זו בערך תקרת ההשפעה - וגם על אוייבים אפשר להתגבר. הרבה יותר קל למצוא, כדי להתקדם, סיעה אחרת מזו שמנסה לתקוע אותך. ומאוד מאוד מאוד מאוד לא סביר שמרצה *אחד* של סטודנטית לתואר שני יוכל - בלי סיבה שתישמע משכנעת ובהנחה שהסטודנטית גם מסוגלת לכתוב משהו - יוכל להרוס לה את כלל הקריירה. אני מכיר מרצים שהכשילו עבודות, אבל גם לזה היו מעקפים ורחוק מההשפעה הטוטליטרית שאת מייחסת. כמובן, ההשפעה חלשה עוד יותר אצל מי שמסוגל לכתוב ולפרסם דברים משמעותיים; אני מכיר למשל מרצה אחד שלא היה חביב על חבריו כלל, אבל הגיע לדרגת פרופסור מן המניין כי איש לא יכול היה להתכחש להישגיו האקדמיים. שהם, אחרי הכל, פקטור חשוב לא פחות משנאתו האפשרית של מרצה בודד שאיננו המנחה.

ו'רק מילאתי פקודות' היא דוגמה נהדרת לכך שאנחנו *לא* מוכנים לקבל שבהינתן בעל שררה, מי שלמטה מאבד את שיקול הדעת - או שלגיטימי שהוא יאבד.
בקריאה נוספת של השרשור- 593978
שורה חסרה: וזאת גם בהינתן שהתוצאות המיידיות של סירוב פקודה חריפות הרבה יותר מכל מה שאפשר לעשות באקדמיה.
בקריאה נוספת של השרשור- 594156
"בצבא *לפעמים* מדובר בסיטואציה זמנית"
מקובל, אבל אחוז המבקשים קריירה צבאית מבין המתגייסים קטן בהרבה מאחוז המבקשים קריירה אקדמית מבין הסטודנטים לתואר שני.

לא ניסיתי לטעון שמרצה בודד יכול לדפוק קריירה אקדמית. אבל הדינמיקה השלילית שעשויה להתפתח כוללת יותר משני אנשים. ממבט מבחוץ ובלי להכיר את פרטי המקרה מקרוב נראה שהגרעין לכך שבן דיין לא מצאה יותר את מקומה בחוג לסוציולוגיה בירושלים הוא ברומאן שניהלה עם איכקוראימלו‏1.
המצב קצת יותר מסובך כשהחוג קטן ולא קיים באוניברסיטאות אחרות‏2.
מה שאתה מתאר כאן למעלה בהתקדמות אקדמית עדיין דורש תנאים אופטימליים (מעבר לכישרון הטבעי של המועמד): מנחה תומך, דלתות פתוחות לפרסומים בכתבי עת ולהשתתפות בכנסים, אפשרות להתקבל למשרות. כל אלה לא מובנים מאליהם. יש הרבה יותר סיפורים כמו זה המופיע בסוף הפוסט הזה.
ומתוך כך יחסי התלות באקדמיה גדולים יותר.

1 ואז הם סיימו, ואז הוא נהייה גס רוח, ואז היא התקוממה, ואז החליטו שנוכחותה לא נחוצה יותר בחוג.
2 אני מכירה מישהי שהסתכסכה עם חוג קטן ובודד (מסיבות אחרות). אז הדוקטורט והמשך הקריירה היו אפשריים רק בדיציפלינה אחרת.
בקריאה נוספת של השרשור- 594161
ואחוז הנכנסים לכלא מבין הסטודנטים לתואר שני, או אפילו הנשארים שבת, קטן בהרבה מאחוז החיילים העושים כך; למעשה, אפילו אחוז הסטודנטים לתואר שני שחבריהם ללימודים עשו להם טקסי חניכה אלימים, או אחוז הסטודנטים לתואר שני שהמרצים שלהם הורידו אותם למצב שתיים בגלל שעשו משהו שלא מצא חן בעיניהם, קטן מאוד, כנראה קטן יותר מאשר בצבא. אני מניח שעוד יותר קטן אחוז הסטודנטים לתואר שני שהמרצים שלהם, למשל, לא שחררו אותם לחתונה של בן-דוד כי יש שיעור חשוב ומצטערים, אתה לא תפסיד אותו בשום מחיר. וכן הלחאה כדי להניח שסטודנט לתואר שני מאבד את שיקול דעתו ואחריותו ברגע שמפציע מרצה בסביבה, צריך ללכת די רחוק. אם שירתת בצבא, הדבר אמור להיות ברור לך למדי.

ההשערות לגבי אורטל בן דיין הן השערות, ואני הייתי מעדיף לקרוא את העבודות שלה והמאמרים שפרסמה ולחוות דעה על הסיבות לקיפאונה של הקריירה האקדמית שלה. כנ"ל, ה'תנאים האופטימליים' האלה הם דמיוניים: במעט מאוד חוגים יש חונטה חובקת עולם. סיפורים כמו זה שמופיע בפוסט ההוא אומרים כלום בדיוק; מאמרים שלי ושל אחרים נדחו (כולל כאלה שפורסמו אח"כ בכתבי עת אקדמיים אחרים), ולמעשה אני לא מכיר כמעט אקדמאים ש*לא* דחו להם מאמר בלי נימוקים פעם-פעמיים. כמובן יש לציין ש,לפחות בתחום שלי, השיפוט הוא ללא ידיעת שם הכותב, מה שקצת מקשה על אפליה לפי מין ועדה.

אפשר להתווכח על פרטים, אבל האקדמיה שאת מציגה היא מוסד חשוך להפליא, שכמעט שום אדם שפוי לא ירצה להשתלב בה, ושונה למדי מהאקדמיה המוכרת לי על חסרונותיה. למעשה, אפשר מדברייך להסיק שהאקדמיה היא המוסד הטוטליטרי היחיד שנותר בעולמנו מחוץ לצפון-קוריאה. ובכלל, כדאי מאוד לבטל אותה, אם היא גורמת כאלה נזקים נפשיים לאנשים בוגרים, שמאבדים את כל שיקול הדעת שלהם ויכולת השיפוט ברגע שמישהו למעלה מהם בסולם הדרגות מופיע באזור החיוג שלהם.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים