בתשובה לאורי קציר, 04/03/02 19:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טעמים משתנים, זה העניין. דב"א הוא תוצר ויוצר של תקופה מאד מסוימת. שנות השמונים ומעלה גרמו לשינויים טקוטניים רציניים במפת ההומור והז'ורנליזם בישראל. אני חושב שהרבה כותבים היום, שרידי הניו-ז'ורנליזם לא יודעים עד כמה גדולה ההשפעה הבן-אמוצית עליהם, כמו שהבאתי את הציטוט של דנקנר למעלה. לראות את הסבא דב"א מסתובב יחף בגלביה לבנה בדיזינגוף של שנות השמונים (יחד עם אילי גורליצקי) היה מראה פתטי. מי נהנה היום מציטוטים משלושה בסירה אחת או מהגשש החיוור? ההומור הנוכחי רחוק מרחק אור מהסחבקיות הפלמחניקית והמתריסה של דב"א, וזו, לדעתי, סיבת העלמותו. מי שינסה לקרוא את קישון היום, בפעם הראשונה, יזרוק לפח את כל הסיפורים על פודמניצקי וארבינקא, כי ברור שחסרות בהם הטיות רבות של הפועל ז.י.ן. ועוללות סארלמללו מירושלים (דב"א) נקראות בערך כמו סיפורי אז"ר או מנדליי - ירחמיאליות עד מוזרות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני, אישית, מאוד אוהב את הגשש החיוור, ונהנה לצטט אותם כשיש הזדמנות. גבעת חלפון אינה עונה, לדוגמא, הוא עדיין סרט אהוב מאוד, גם בקרב מי שסרטי בורקס אינם כוס התה שלהם1. הדבר נכון גם לגבי מערכונים רבים של הגשש. אגב, די הטריד אותי לגלות שאל-על הסירו מהרפרטואר של ערוצי השמע בטיסות שלהם את ערוץ המערכונים. אני לא מכיר את הסיפורים שציינת, אבל למה חסרות בהם הטיות רבות של הפועל ז.י.ן? 1 אין כוונתי כאן לטעון שחלפון זה סרט בורקס, רק שיש אנשים שיאהבו כל קומדיה ישראלית ישנה מתוך קאמפיות תמוהה בלבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד, דובי קננגיסר לא נחשב כקבוצה סטטיסטית מייצגת. וברצינות, האם אתה חושב שיש הרבה שיצחקו מהומורסקות של קישון, מהקשבה לקללות של נהגים של בן-אמוץ או לכותב הבקשות של הגשש? מהכרותי המצומצמת ממה שקורה היום בעולם ההצחקות, התשובה היא די שלילית. אני לא מלין על זה, באותה מידה שאני חושב שבאמריקה לא תמצא הרבה (יחסית) שיצחקו מאבוט וקוסטלו Who's on first, או באנגליה מהתוכנית הרדיו של ה goons. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צעירים אולי לא, אבל בני 40+ עדיין נהנים מההומור הזה (כמו שציינה בצדק הכתבה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים, מה שמוציא קצת את העוקץ מהטענה שיש השכחה מכוונת בגלל מה שהפיליטוניסט הכושל דנקנר כתב (מהרהירי ליבו? מעובדות בדוקות?) על דב"א. בדיוק כמו שכתבת למטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאני חייבת לציין שהטענה הזו גורמת להירהורים. הרי קישון זכה לסיטקום ("ייסורי אפריים"), הגשש זכו לאוספי מערכונים מהודרים ואפילו לנתיבה בן יהודה יש תוכנית משלה (שוס היסטרי. מומלץ להעברת הזמן בנסיעות בינעירוניות בשעות לא מקובלות). ודב"א? מצד שני הגשש וקישון נחשבים בעיני כיוצרים שהצליחו להתגבר על מחסום הזמן. אם צולחים את האזכורים התקופתיים והסלנג המיושן, אפשר למצוא חוכמת חיים שתקפה גם להיום. לגבי דב"א - לא נראה לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שרוחו של דב"א מרחפת מעל מה שקרוי כתיבה אישית. הוא פרץ את הדרך מהכבדות והמכובדות הפובליציסטית וגם של הרומן שנכתב בשפה רגילה ולא גבוהה. הניו ז'ורנליזם העברי אולי התחיל איתו (אני חושב שהוא היה מעדיף עברי על ישראלי, מצד הגכחת המכובד). נסי לקרוא את רשימותיו בספר מה נשמע. האם "זיונים זה לא הכל" לא נכנס לשפת היומיום כמטאפורה אלמותית? השאלה כמובן היא מי וכמה קונים את אוסף הגשש או מקשיבים לנתיבה (שהיא בכלל לא באותה ליגה כמו בן-אמוץ). העניין הוא ששמו אינו הולך לפניו (על קביים, כמו הקללה הספרותית שלו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספריו של בן אמוץ נמכרים עדיין בחניות יד שניה ונמצאות בחלק מהספריות העירניות. אדם בפני עצמו היה דן בן אמוץ .היה מאוד ישיר וניראה לי שדנקנר לא העיז לספר ולפרסם את כול הענין בעודו חי. הוא ושאר חיכו בסבלנות עד שימות ועד פירסמו? סימן שלא יכלו להביט בפניו ולהתווכח על כך. יש להפריד בין האשיות לבין ספריו יש סופרים רבים שאני מעריכה ואוהבת את הספרים והיצירה שלהם אבל לא מסכימה עם דעותיהם או מעשיהם. וזה לא גורע מן ההנאה שלי. בהחלט יש השכחה ! וזה ניראה לי כה צבוע. מספיק להקשיב מידי פעם לשעה היסטורית ולשמוע את הרכילות ההיסטורית של האנשים הבכרים ביותר בהיסטוריה כדי להזדעזע ולהזדעק אבל עדיין הם דמויות מוכרות ומוערכות. זו ניראת לי צביעות והחלטה שרירותית לא להדפיס את כתביו. מי היה האיש לטוב ולרע? באמת שזה לא מענין אותי כקוראת. אלפי פעמים קראתי ספרים שלא ידעתי דבר וחצי דבר על הסופר והביגרופיה שלו וזה לא מה שיאדיר או יקומם את הספר בעיני. להזכריכם נשותיו וילדיו עדיין חיים וגרים בעולם הזה. יצירותיו מונחות אצלי במדפי הספרות ובבלוגים וזה המעט שאני יכולה לתרום כדי למנוע שיכחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר ולפני יומיים ביליתי משמרת שלמה בעבודה מוקפת בשישה אמריקאים נודניקים ממוצאים אתנים שונים (טווח גילאים 23-28) שחזרו ודקלמו בתורות את Who's on first והתגלגלו מצחוק (שמונה שעות!), הייתי סותרת את טענתך זו. אני אגב, מכורה לגשש, ופוצחת כל בוקר שבת בהשמעת לופים של דיסקים שרכשתי מבעוד מועד. בן זוגי האומלל, עולה חדש מסכן שנשללו ממנו אושיות התרבות של ישראל עד שהתערבב עם ישראלים בצבא, מכסה את ראשו בכרית ומבקש נפשו למות (או לפחות להתגרש). אני לעומת זאת בורחת מהבית כל פעם שמשדרים מרתון צ'יץ' וצ'ונג בקומדי סנטראל. היתכן כי דמות נפש אדם כדמות קומדיות ילדותו - או לחילופין, קומדיה זה ענין של גאוגרפיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא מייצגת את בני העשרים שלא יכולים להוריד את דן בן אמוץ מהיד, לצערי רק בעותקים מהספריה כי כבר לא מוציאים אותו לאור.. אם יש למישהו את זיוניוני הדרך שמוכן להעביר הלאה ולמכור אני אשמח.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קישון? סליחה??????? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |