 |
צר לי, לא נעים להיות חלק, כביכול, מבליסטראות הבוץ, ואני מדגישה כי אינני שותפה בשום אופן לתחושת הגועל של האייל הפריפריאלי - אבל שלחתי את התגובה אחרי שכבר האזנתי להקלטה (בסוף הכתבה עם השיר יש לינק), וזהב קרניה של השמש רק הוסיף על הרושם הילדותי. גם אם היו מפזרים על השיר נצנצים מוזהבים של פורים ומבטיחים לכל אדם שישיר אותו אספקה חופשית של מנות גלידה ספיישל עם מזרה סוכריות צבעוניות - זה לא היה מתקן את הרושם במיוחד. באמירה שקשה להתייחס אליו כאל שיר התכוונתי ספציפית לשיר בהקשר שירה, פואטיקה, ולא לשיר במובן הפזמונאי-מושר. אימבר, למשל, היה משורר. יש חולקים על ערכה של השירה שלו (בכללותה, לא רק בעניין התקווה) ואולי הוא באמת לא היה מן הגדולים שבגדולים, אבל לפחות היה בו השכל, וכנראה גם הרגישות המשוררית, שלא להפוך את התקווה (''תקוותנו'', בהתחלה, אומרת הדודה) משיר על רגשותיו של עם גולה - לרשימת-מכולת דחוסה ברגשותיו של עם לכל פרטי-פרטיהם, דברי ימי הגלות כולל תאריכים ומראי מקום, תולדות התנועה הציונית כולל פרוטוקולים - וכל כיו''ב.
אבל אם אנחנו כבר בעניין ההקלטה, יש גם הרבה מה לומר על הלחן והריתמוס, ובאופן כללי על שאלות לחן וריתמוס שהם אופייניים, או, מכל מקום, ''מומלצים'' להמנוני מדינות, אבל את הדיון הזה אולי אשאיר לאלה שהם בעלי ותק בשיחות אייליות חביבות ולא-לוחמניות על אופיים של קטעי מוסיקה - למשל ירדן ויובל.
ו
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש