בתשובה להאייל האלמוני, 09/05/12 5:42
זו לא השאלה 595312
אני מעריך מאד את המאמץ והרצינות בה אתה מתיחס לדיון הזה ולכן ברצוני לחסוך לך את הטרחה המיותרת שבחיפוש המקורות.

"מיותרת" משום שמלכתחילה, כמו כל אזרח ישראלי אחר, אני יודע שאי אפשר להתיחס לשום דבר שהמשטרה אומרת כעובדה. יתר על כן, אני "מאשים" את מהגרי העבודה ב"פשע" הרבה יותר גדול מאשר רמת הפשיעה הפלילית בקרבם. "פשעם" האמיתי של המהגרים הוא שהם עניים (אף אחד לא מודד את רמת הפשיעה בקרב "מהגרי הפנסיה" מצרפת). אוכלוסיות עניות הן חממות בהן מתפתחת תרבות פשיעה. אלו הן אמיתות שכנגדן נלחם עולם ומלואו (הממסד, המשטרות והתקשורת) ואנו מוצפים בדיסאינפורמציה שנועדה לטשטש את המציאות הזאת בענן של PC (אם אתה מתעקש להאמין שהפשיעה האלימה נפוצה בארה"ב יותר מאשר בניגריה, הדוח"ות והדירוגים למיניהם לא יתוכחו אתך). בודאי שה"פשיעה" בקרב מהגרי העבודה נמוכה ביותר. למי אתה מצפה שהם ידווחו עליה? למשטרה?

בכל מקרה, איני רואה טעם לפענח את העובדות כאן לאשורן כנגד כל הרבים המתאמצים לטשטש אותן. אני מוכן ללכת אתך ולהניח כי רחובות נווה-שאנן בת"א והרצל בחיפה הן שכונות צבעוניות, מקושטות במרבדי פרחים טרופיים ולהקות של צעירים נאים וחטובים מחוללים שם בכיכרות לצלילי הקליפסו והרגיי. הטיעון שלי בא מכיוון אחר לגמרי.

לראשונה בחיי, אני מבין לעומקו את הפסוק "עניי עירך קודמים". פסוק זה אינו עוסק באתיקה ומוסר. פסוק זה הוא חלק מכללי התנהגות שנועדו לאפשר חברה יציבה ובת קיימא - "תורת חיים היא". השבר והזעקה אינה טמונה ברמת הפשיעה הפלילית בשכונות המהגרים, אלא בעובדה שתושביהן הותיקים לא רצו ולא ביקשו לחיות בכל ה"טוב" הזה. ואפילו, כדבריך, שהחיים בשכונות אלו טובים מאי פעם, אי אפשר להתעלם מן הזעקה וההתנגדות של התושבים הותיקים.

כל חברה יציבה ומבוססת בנוייה על המידה המאד רגישה ולא יציבה של ערבות הדדית. אזרחי החברה נותנים ומשקיעים כאשר "יש" להם וברבות הימים, בזמן ה"אין" שלהם, מצפים לאסוף את הלחם ששילחו על פני הזמן. העובדה שמדינת ישראל "מטרנספרת" את הותיקים והעניים באזרחיה לאפריקה, היא בגידה החותרת תחת הערבות ההדדית הזו. אם המדינה תפסיק להפקיד בחשבון ה"למען האזרחים", לא ירחק היום שהיא תגלה כי האזרחים הפסיקו להפקיד בחשבון ה"למען המדינה". וזאת לזכור, זו בדיוק הסיבה שמהגרי העבודה נמצאים כאן מלכתחילה. הם באים ממדינות בהם האזרחים אינם נותנים מרצונם דבר למדינה והמדינה גומלת להם באותה המידה.

מהגרי העבודה נמצאים כאן לא בגלל החוקים הבינלאומיים האומללים, אלא כחלק מתהליך כלכלי בו האליטה הכלכלית שודדת ומרוששת את המעמדות העובדים. ברור מי נשכר מנוכחות העובדים הללו כאן. אלו הם המעסיקים המייצרים יותר רווח פנוי. מה שפחות ברור, הוא מי משלם את המחיר. גם בהנחה הבלתי מבוססת שהמעסיקים אינם מצליחים למזער את תשלומי המס שלהם, גם העובדים שאינם מעסיקים "עבדים" ומרויחים מהם, משתתפים בעלותם. המעמדות העובדים מממנים במיסיהם את הגדרות, המשטרות, מחנות המעצר, ההוצאות הסוציאליות לבריאות ולחינוך ובעיקר את תשלומי האבטלה והבטלה לאלו שמקור פרנסתם ניטל מהם (מאי נפקא מינא אם הדבר קרה היום בבוקר או ביוני 67).

אחד המאפיינים המעניינים של כלכלות עבדות הוא שהן מייצרות מספיק הון עודף, כדי לקיים את העבדים וגם כדי לגייס את אלו שאינם בעלי עבדים להלחם ולמות למען שיטה שאינם נהנים ממנה.

המטפלות הפיליפיניות אינן מהגרות בלתי חוקיות ואינן שודדות ארנקים מאזרחים תמימים, אבל האם מדינת ישראל צריכה להתגאות בכך שבעזרתן היא חיסלה את ליבו של מערך בתי האבות והותירה רק את זנבותיו המטפלים בשתי הקצוות הסוציו-אקונומיים של החברה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים