בתשובה לאלכסנדר מאן, 06/03/02 0:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מר מאן הנכבד, דומה שאדוני* מוצא דופי בשירות הרע(א), לשיטתו, שעושים אנשי שמאל(ב) למדינת ישראל בביקורת חסרת רסן(ג) כלפי מדיניותה של ישראל, ושרון האיש עצמו. לי עצמי יש מספר השגות, או אולי תהיות שניתן להביא על סיפוקן, באשר לגישה זו. הנה הן, לפי סדר הופעתן בפיסקה דלעיל: א. האם שירות זה הוא אכן רע? אספקט מסויים של ביקורת מסוג זה הוא הצגת ניקיון כפיהם של המבקרים, בהבאת הסתייגותם. בקרב זרים, במקרה זה גרמנים או אירופים, שדעתם בקשר למדיניות שרון כבר קיימת, הדבר עשוי לשרת את ישראל, כאשר כך היא מופיעה כחברה בעלת יכולת ביקורת עצמית. היתרון שבכך ברור, אם כי חמקמק עבורי. אם אדרש לכך, ארחיב (ניסיון גמלוני: ישראל נתפסת כמיליטנטית ודורסנית. קולות שונים, שמשתמשים בטיעונים ששוללים מדיניות מסוג זה, ושוללים את הכיבוש, מסוגלים לערער תדמית זו, יהיו טיעוניהם אשר יהיו). ב. קשה להתעלם מהעובדה שאדוני אינו נמנה על אותם אנשי שמאל. אם יורשה לי להביא עצמי כדוגמא - אני חושב שאותם מבקרים עושים שירות טוב, ולא רק זה המשתמע מסעיף א'. לדעתי, אחת מהדרכים להשתחרר מעול הכיבוש (גם ההפרדה שאתה מציע, למרות הדימויים החריפים מסוג חומה מפרידה, עמדות מקלעים וכו', היא בעצם במהותה כזו) היא אכיפה של פתרון שתתבצע על ידי מדינות זרות, ולי אישית אין בעיה מיוחדת עם אירופה, ולהפך. האם הסתייגותו של אדוני היא מעובדת היותם שמאלנים, דווקא? אנשי ימין, שיאמרו ששרון הוא אימפוטנט ושלומיאל, ושפעולותיו הן סמליות ומשמשות כעלה תאנה, מקובלים יותר על אדוני? ג. נראה שיש כאן מעין רתיעה של אדוני מ"הוצאת הכביסה המלוכלכת" אל מחוץ לגבולות ישראל. אי נוחות מסוג זה מובנת לי היטב, ואני שותף לאדוני במבוכתו. למרות זאת, אני חושב שאין לנסות ולעצור אנשים מלבטא ביקורת זו, ולו משום שהדבר יהיה כרוך בסתימת פיות מכוערת. למרות ש(ב) כוללת נקודת פרובוקטיבית למדי, משתמעת ממנה שאלה: האם אדוני סבור שלדעת הקהל בגרמניה יהיו תוצאות מתוצאות שהן לגבי המציאות בישראל? לא מוגזם יהיה להניח שבעצם לא, גם אם עמדת ומעמד ערפאת מתחזקים, כיוון שדעות המנהיגים הן הקובעות את המעשים, ואלו הן דעות יציבות שלא מושפעות בקלות על ידי כתבות בעיתון, גם אם איזה הנס שיושב לו על איזה הר מושלג יקרא עיתון ויחשוב לעצמו ששרון הוא מפלץ ממדרגה ראשונה. מדוע אדוני סבור שלאנשי שמאל יש אחריות לבקר את ערפאת? אני מוצא שאין לצפות מהם לביקורת על ערפאת כעניין אינטגרלי מכל מסכת טיעונים שיציגו. בברכה, מאור (גרינברג) ------ *(אני משתמש בפניה בגוף שלישי ללא כוונות ציניוֹת) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מר גרינברג הנכבד, אגש ישר לנקודות שהעלית: א) הכיבוש הוא רע ויש לסיימו כבר אתמול, כפי שאני נוהג לומר פעם אחר פעם. במסגרת נסיון סיום כיבוש זה יש למחות ולהפגין כנגד המשכו, ואף להעביר מסר זה למדינות אירופה השונות, אך יחד עם זאת להדגיש כי ככל ששרון אכן אינו מסוגל/רוצה/יכול להביא לכל סוג פיתרון שהוא, כך גם כפילו ברמאללה, אשר מסתבר כי גם בהחזר מוחלט ושלם של כל שטחי כיבושי 67 ממשיך ודורש למימוש זכות השיבה. תשובתי היחידה למצב בלתי נסבל זה היתה ונשארה בכוון הנסיגה החד צדדית ללא הסכם וללא חוזה שלום לקווי 67, היות ואין כל סיכוי ממשי להגיע עם ערפאת לשלום. אולי עם משיכיו, למרות שגם בכך איני בטוח. ב) אכיפה של מדינות זרות? בבקשה. אני חושב בהחלט שניתן להפעיל סאנקציות על מדינת ישראל - אשר מן הסתם גם יגיעו - אך הדרישה ממדינת ישראל חייבת להיות הנסיגה המוחלטת לקווי 67, ללא כל קשר למהלכיו ופעולותיו של ערפאת. במילים אחרות: אין לדרוש עם ישראל לשאת ולתת עם ערפאת, כי אם לסגת באופן חד צדדי וגורף. ג) לישראל אין יותר 'כביסה מלוכלכת' היות והיא מטיילת לה מזה 18 חודש בעירום בשכונה האירופאית. הבעייה של השמאל הישראלי אינה בהסברת המצב, כי אם באיתור הבנת חומרת המצב אצל האירופאים. שמאל זה צריך להסביר למקבלי ההחלטות באירופה כי על אירופה להפעיל לחץ מאסיבי על ישראל לקיום נסיגה חד צדדית מאשר לנסות ולהושיב את שני המנהיגים הישישים מסביב לשולחן הדיונים, עד יעלה עשן לבן. העשן הלבן נהפך זה מכבר לעשן שחור, והדגל השחור בשני הכוונים הולך ונותן את הטון. הנסיון לתלות סיבות אלו באיש ובצד אחד הם אולי תרגיל אקדמאי מעניין, אך יש לפעול ביעילות ובנחישות לזירוז קיום הנסיגה החד צדדית. זוהי הנקודה החשובה ביותר בדבריי, אשר קוראת לשמאל הישראלי להמשיך ולבקר נחרצות את שרון ומדיניותו, אך בד בבד להבהיר לאירופה כי עליה לפנות אל תחום המעשה, וכי ערפאת מן הסתם כשיר למהלכים מסוג זה ממש כאריאל שרון, שפירושו לא כשיר. שמאל ישראלי זה חייב גם לברר מדוע מופנית הביקורת הקשה באירופה כנגד שרון בלבד, ללא כל איזכור בעיותיו של הצד הנגדי. מבחינה זו דומה הדבר לשוני בעמדתו של השמאל הישראלי ברשותו של עמוס עוז ויורם קניוק כנגד שאיפות הפאציפיזם בשורות השמאל הגרמני בתקופת מלחמת המפרץ, אשר בחלקן נבעו ממוטיבציות שונות לחלוטין. בברכה א. מאן |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |