 |
בתור תלמידה במערכת החינוך הממלכתית,הסכמתי גם אני לחלוטין עם דבריו של אורי אליצור , וכן עם דבריו של ב.מיכאל, שכתב טור בנושא ב"ידיעות אחרונות" ב26.10בו הוא מוחה על הפיכת יום הזיכרון הלאומי לנרצח עצמו ולאו דווקא לרצח.
בבית ספרי, כבשאר בתי הספר הממלכתיים (ולמיטב ידיעתי גם הממלכתיים- דתיים), ,חגגנו" את יום השנה לרצח ראש ממשלת ישראל" או כפי שכונה ע"י הכל "יום רבין" בטקס גדול סטייל יום הזיכרון. בשנה- שנתיים הראשונות לאחר הרצח, היה מקום לערוך טקסים מעין זה שכן רובם הגדול של התלמידים אכן התאבל עוד על רבין (בכל זאת, ילדי הנרות) אבל עכשיו שוררת הרגשה פחות או יותר כללית, שהאבל הוא מאולץ, משום שרגשות , אפילו הם כנים ועמוקים וחדים, טבעם להתקהות עם השנים ובפרט שבסך הכל מדובר באדם זר. השיחות שהתקיימו בכיתות לציון "יום רבין", התנהלו כבקשת יוסי שריד, על "מורשת רבין". הבעיה היא שיש חילוקי דיעות קשים בנושא זה (כן, כן, גם אצל תמידי תיכון), ולכן בסופו של דבר הוקדשה השעה לויכוח פוליטי בין מספר תלמידים. לדעתי, בעשותה כך מפספספת מערכת החינוך את המטרה- הוקעה של רצח פוליטי ואלימות פוליטית בכלל. באשר ליצירת ה"מיתוס" של רבין- אין זה תפקידה של מערכת חינוך ממלכתית במדינה דמוקרטית וממילא האנשים שלא הסכימו עם דרכו של רבין במקור מתנגדים לפולחן האישיות ומעדיפים להתעלם מיום השנה, מה שקרוב לוודאי לא היו עושים לו נוצל היום כהלכה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש