 |
המעשה של סילמן *כבר* זכה לחיקוי, וכנראה שגם במקרה שלו הסיבה של 'רצון לכבד' אמורה להיות רלוונטית.
אני לא ממש מעוניין לדון בסילמן עצמו, אבל בהחלט שהשימוש שנעשה במקרה שלו היה ביפולרי לגמרי (פתח רוטר, למשל, ותראה אילו מסמכים שולפים שם, מול אילו מסמכים שולפים ב'הארץ'; האמת, עדיף שלא תפתח), והשימוש הפוליטי שנעשה במקרה הזה - לא כדי לדון בסוגיית 'הביטוח הלאומי לאן', אלא כדי (ציטוטים מכתבה מקרית אחת) לומר ש"זו מדיניות כלכלית מכוונת", "הוא לא פגע בעצמו, אלה שטייניץ ונתניהו שפגעו בו"*, "אנחנו יודעים מה קרה בגרמניה הנאצית כשהרוב שתק, שתיקה היא פצע, השמיעו את קולכם, כולנו משה סילמן", כרוזים של "כשאזרח נשרף בגלל ממון - זה הזמן להחליף את השלטון"**, "מה שקרה בתוניס ועשה שינוי בעולם הערבי, צריך לעשות גם שינוי אצלנו, בעקבות המפגין שהצית את עצמו בתל אביב" - כל אלה אינם 'לא שאלה פוליטית במיוחד'. זה האם-אמא של הפוליטיקה. ורשות הדיבור לרפי קמחי, שהטרמינולוגיה שלו מוכרת היטב:
"לנו, חבריו של סילמן בחזית החיפאית שהכירו את עמדותיו ברור כי הוא הצית עצמו לא כמעשה של ייאוש אישי, אלא כסימן קריאה חברתי ופוליטי. סילמן שסימן בחייו את הקו השברירי המפריד בין תחושת הביטחון המזויפת של מעמד הביניים לחוסר המוצא והייאוש הקיומי של המעמדות הנמוכים. סילמן סירב להתבשם משינוי התודעה שחוללה לכאורה המחאה וקרא לרדיקליזציה פוליטית שלה... ספק אם סימן הקריאה של סילמן ישפיע על השלטון, אך את תנועת המחאה הוא מחייב לחשבון נפש".
*יש גם "ביבי הרוצח, המחאה תנצח", אבל זה לא בעיתון.
**והרי ברור לגמרי שבמקרה הזה, שנמרח על פני עשור, התחלפו לפחות שלוש ממשלות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש