 |
נראה לי שמלחמת לבנון השנייה סימנה תחילת חשיבה צבאית שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם ובהיסטוריה הצבאית, שנכשלת שוב ושוב, ובכל זאת מופעלת כל פעם מחדש. לצערי, מהקופסה הזאת עדיין לא יצאו מצביאינו.
הכל מתבסס על האמונה שחייל האוויר יכול לנצח לבדו (ראה המאמר "החלום הכחול ושברו"). ישנו מצב שבו לאויב ישנם כלים לפגוע באזרחינו. חייל האוויר לוחץ לתת מכה כזאת שתהמם את האוייב, תגרום לו הלם ומרוב בהלה הוא יפסיק להפעיל את הרקטות. כשרואים שהאויב לא נבהל, עושים "פעולה קרקעית" שגובה קורבנות, ובסופו של דבר העסק נגמר באיזה שהן הבנות שלא מוציאות אותנו מהמערכה במצב יותר טוב מאשר נכנסנו אליה.
מלחמת לבנון השנייה התחילה בחיסול הפאג'רים של חיזבאלה. זה דגדג לחלוץ וחייל האוויר השיג את זה. אז מה ? נכנסנו לשבועות של סבל לעורף, ובסופו של דבר מה שהביא להרתעה חלקית הוא הרס רובע דחיה, כלומר מין פעולה שכזאת שאנו אומרים שאנחנו בכלל לא נוהגים לעשות.
וכך היה גם ב"עופרת יצוקה" זה התחיל בהרג כמה עשרות שוטרים של החמס, והתגלגל לכניסה פנימה ללא מטרות. שוב מה שעזר לנו הוא דווקא הרס התשתיות האזרחיות, שלא היו הוגדרו כמטרת המבצע.
וזה הולך לקרות רק עכשיו. הייתה הזדמנות לפגוע בג'ברי וזה דגדג ל"כחולים". מיד לאחר הפעולה כל הפרשנים מדברים על הלם ובלבול בקרב חמס. בזה הם רוצים להאמין בדיוק כפי שהצבא חושב שישיג במעשה כזה. ושוב מתברר שהאויב לא מתבלבל ולא נבהל וכל ה"בלבול" הזה הוא סתם משאלת לב וקשקוש.
וכיון שהפגיעה בערים נמשכת הולכים כנראה ל"פעילות קרקעית" חסרת יעדים. החמס כשלעצמו כמעט ולא נפגע ולא יכול להיפגע. במערכה הנוכחית זה עוד בולט יותר - פחות מעשרים נפגעים. מה שיסיים את העסק, הוא כרגיל הפגיעה באזרחים והתשתיות.
זו חשיבה בתוך קופסה ולא מצליחים לצאת מהקופסה הזאת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש