בתשובה לטווידלדי, 19/12/12 13:25
609547
לא. כמדומני שזו היתה כתבה (יחידה) ב''כלכליסט''. אבל אולי זיכרוני בוגד בי. זה היה לפני חודשים מעטים. והיה על זה דיון באייל.
609569
הנה. לא מירב ארלוזורוב:

ציטוט:
"הכספים הרבים שהועברו למפוני הגוש הכניסו רבים מהם להרפתקאות כלכליות סבוכות. חלק מהם נפלו קורבן לתרגילי עוקץ של טיפוסים מפוקפקים, שזיהו את הפוטנציאל הגלום בתמימות ובחוסר ההבנה הכלכלי של אנשי ההתיישבות שמאוגדים בקהילות. ב-‏2007 כבר החלו להופיע בעיתונות כתבות התחקיר הראשונות על תרגילי העוקץ והתרמיות השונות, שפיתו את המפונים להשקיע בחברות משונות והבטיחו תשואות גבוהות על בסיס קבוע. חלק מהמפונים איבדו את כספם בעסקות דומות גם ב-‏2008 וב-‏2009. "יש פה כמה טרגדיות, אחת מהן היא של אנשים ששמו את כספם על קרן הצבי. אני יודע שהיו פה ושם עקיצות, אומרים ש-‏120 מיליון שקל הלכו על זה", אומר בורשטיין.

לדברי חגית ירון, יו"ר קהילת נווה דקלים, "חלק מהמשפחות פותו להשקעות לא טובות ועקיצות מכוונות על ידי 'אנשים טובים'. הם זיהו שיש פה כסף ובאו לאנשים ואמרו להם: 'חבל שהכסף יעמוד'. אנשים התפתו. בתקופה הראשונית הם קיבלו תשואה, אחר כך זה נפסק והם מצאו את עצמם ללא כסף. זה היה נפוץ בעיקר בקרב המושבניקים של הגוש שקבלו פיצויים גדולים יותר. בקהילת נווה דקלים זה היה נפוץ בעיקר בקרב אנשי קהילת בני מנשה (יהודים מהודו, ע"א). אלה אנשים תמימים ושקטים שמסתפקים במועט, חלקם נפלו לזה ואין לנו איך לעזור להם. אנחנו מנסים בעזרת גיוס תרומות".

משפחות המפונים עדיין נחשבות לטרף קל עבור נוכלים. בינואר 2011 החלה חברת בנייה בהקמת בתיהם של 32 מפונים בבאר גנים. לפני כחודשיים נעלמו בעלי החברה".

*

או.קיי, אני מבינה שהם גרו בתנאים נהדרים, מבינה שקשה להוריד סטנדרטים אחרי שגרים בווילה מול הים, מבינה שאלה לא משפחות קטנטנות, אבל נראה שהם לא הפנימו שבשאר הארץ אנשים לא קונים כל כך מהר בית חדש בימים האלה, וסירבו להוריד סטנדרטים של דיור כמתבקש. מנגד היו כאלה שבמקום להשקיע בדיור חשבו שיכפילו או ישלשו את הסכום שקיבלו בהשקעות אפורות למיניהן, וטעו טעות מרה. אפשר להבין את ההתנהלות הזו אולי אם חושבים שהם בכלל סירבו להאמין שההתנתקות תקרה. אבל עדיין, גם אחרי ההלם והמשבר הראשוני, משהו שם לא עבד מבחינת הציפיות מהמציאות.
609588
את כמדומני שוכחת כמה וכמה קטעים חשובים מהכתבה הזו. ציטוט:

1. "הכישלון של פינוי המפונים נוגע במדינה שלא העריכה נכון את הקשיים, אך גם במפונים שלא השכילו לנתב את הכספים שקיבלו, התבצרו בתוך תחושת קורבנות ושקעו לאטם. סיפורם של אלה שהצליחו מלמד על ההזדמנות הגדולה שהיתה פה, אך הוחמצה על ידי כל הצדדים." כל הצדדים,, כן?

2. "5.5 מיליארד שקל לאחר מכן (עלות הפינוי והטיפול במפונים עד כה)" - הפינוי, זו ההתנתקות. עלות הריסת גוש קטיף לא בדיוק הגיעה לידיים של המפונים. הסכום נמוך יותר, כמובן.

3. "אני מכיר מעט מאוד משפחות שהצליחו לבנות את הבית מבלי לקחת משכנתא, חלקן בני 50-55. בנוסף, הליך הבנייה גורר עלויות נוספות וגם מדד הבנייה לא נשאר קבוע בזמן שאתה ממתין למגרש [...] לא התפתיתי לתרגילי עוקץ [...] היו גם דברים ששיחק לי בהם המזל - המגרש שלנו היה מוכן לבנייה כבר באמצע 2008. במקומות אחרים זה קרה רק ב-‏2009 או 2010, וביישוב אמציה המגרשים לא מוכנים עד היום. למזלי גם לא נפלתי על קבלן שפשט רגל". במילים אחרות, חלק מהבלגן נובע מכך שהמדינה *לא אישרה את התכניות בזמן שהיא הייתה אמורה לעשות זאת*. בזמן הזה, העלויות צומחות.

4. "בין ממצאיה [של ועדת החקירה]: ביורוקרטיה מסורבלת וכושלת, אטימות מצד המדינה כלפי המפונים שנהפכו ל"פליטים במדינתם", בזבזנות ואוזלת יד. ואולם לצד זאת לא חסכה הוועדה גם ביקורת בנוגע לאחריות המפונים. "לחלק מהמפונים היתה תרומה משמעותית להתהוות המציאות העגומה הנוכחית".

לדברי הוועדה, "יש מבין המפונים שבחרו להתמהמה במקום שבו היו יכולים להזדרז. רבים מבין המפונים היו יכולים להקדים וליטול את גורלם בידיהם, להשאיר מחלוקות שנותרו בינם לבין הרשויות לבירור עתידי, ולפעול במקביל לבניית בית הקבע, מבלי להמתין עד שתיענה האחרונה בכל דרישותיהם. חלק מהמפונים העלו לעתים דרישות מופרזות". שוב, זו חלוקת אשמה, אבל לא הטלתה בלעדית על צד אחד שכביכול קיבל הכל ולא עשה כלום.

5. "גובה הפיצוי הממוצע למשפחה נע בין 400 ל-‏600 אלף דולר, אבל בשטח מנעד הפיצויים נע מ-‏400-500 אלף שקל למשפחה צעירה ללא ילדים, ביישובים דוגמת ניסנית, ועד לסכומים של 5-6 מיליון שקל למשפחות הגדולות והוותיקות של החקלאים הגדולים של גוש קטיף". בקיצור, הממוצע רחוק מהחציון, ולפעמים הוא בהחלט לא מכסה את בניית הבית החדש (ואפילו את המשכנתא על הישן).

7. "תוך התקווה הזו החליטו 25 חקלאים מהיישוב פאת שדה להקדים תרופה למכה ולחתום על הסכם עם המדינה. אנשי היישוב עבור להתגורר ביישוב מבקיעים, דרומית לאשקלון, וקיבלו אדמות לעיבוד באזור זיקים.

כיום איש מאותם 25 חקלאים, להוציא אחד, לא עוסק בחקלאות. "המדינה שהיתה אמורה להכין את הקרקעות לא השלימה את נושא הניקוז. התרענו על כך, אבל זה לא עזר. שישה חקלאים התחילו את העונה באוגוסט 2006 ובינואר 2007 היתה הצפה שהשמידה את כל הגידולים, בשווי של 5.5 מיליון שקל", מספר נפתלי יונה, מזכיר היישוב מבקיעים ולשעבר מזכיר היישוב פאת שדה. "לחקלאים זו היתה מכה כלכלית קשה ואי אפשר היה להרים את העונה הבאה, אלא בסיוע של הלוואות מבנקים ומקרנות. העונה שאחרי כן היתה קרה וקשה, וכל הגידולים הושמדו.

"הביטוחים היו לעג לרש, ולכן באותה עונה החקלאים כבר לא הצליחו להרים את ראשם מעל המים - ושאר החקלאים, שישבו על הגדר וחיכו לראות איך השישה מתקדמים, החליטו שהם לא חוזרים לחקלאות."

סיכומו של עניין: הכתבה בדה מרקר מאוזנת למדי, מציינת הרבה גורמים ולא פוטרת מישהו מאחריות או מטילה רק עליו אחריות גורפת. זה כמדומני טיפה שונה ממה שאמרת.
609600
אני לא מנהלת ועדת חקירה. אין ספק שהיו כאן הרבה גורמים, מפגעי הטבע ועד התנהלות המדינה. כתבתי רק שבעיני הם לא השכילו להשתמש במתנתם, בין אם הידלדלה ובין אם לא.
609606
בנושא (קצת) דומה, אני יכול להעיד שאני מכיר מישהו שביתו נהרס מפגיעת גראד בעמוד ענן, ורשויות המס ואלה שאמורות לפצות אותו בשם המדינה כבר עושות לו את המוות. מה שאולי מראה שבאשר לביורוקרטית הפיצויים הנהוגה כאן, נכונה האמרה שזה יותר גרוע מרשעות, זו טפשות.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים