בתשובה ליניב מאיר, 24/02/13 0:08
קולוניאליזם וציונות 613110
אני רואה שה"חשודים המיידיים" מעבירים אותך חקירה מדרג 2 בלי בג"ץ ובלי "בצלם", לגבי האנלוגיה האפריקנרית-ציונית. חוששני שאיני יכול להסכים עם כמה דברים חשובים מאד שכתבת במאמר שלך, אבל את האנלוגיות שבין האפרטהייד לבין "ארץ ישראל" של 2013, רק עיוור יכול לא לראות. לרוע המזל החברה הישראלית היא בדיוק אותו עיוור. אנו נתונים במצב של הכחשת המציאות וסירוב להתמודד עמה וסוג התגובות שאתה מקבל כאן הן כמעט כל מה שיש בנסיבות הקיימות.
ברצוני להעיר על כמה נקודות:
א. אני לא זוכר אם התיחסת לכך, אבל הקישור בין הקולוניאליזם לבין האפריקנרים הוא מטעה (עוד נקודת דמיון לציונות). הסיפור המכונן של האפריקנרים היה באמת סיפור יציאת מצריים ולא היתה להם שום אידיאולוגיה או מדיניות עקבית של קשרים עם ה"מולדת" והמטרופולין. הנקודה הזו הגיעה לשיאה במאה ה-‏20 כאשר הולנד היתה מראשי המתנגדים לאפרטהייד. אפילו בזמן מלחמות הבורים, התמיכה הגרמנית בהם היתה יותר הצהרחית ופחות מעשית או בפועל.
ב. ההערה על גבולות בינלאומיים מוכרים של מדינת ישראל (גבולות 49). אפילו אם ההערה הזו היתה נכונה (ואני איני סבור כך), אם אפשר ללמוד משהו מן המאה ה-‏20, אז צריך ללמוד ממנה על חוסר הערך של גבולות והסכמים בינלאומיים הן כערובות מעשיות והן כקוים מנחים מוסריים. אפילו באתיקה המאד המעורפלת של ימינו אלו, לא הייתי מצביע על רוסיה או על סין כמדינות בעלות אתיקה שניתן ל"כבד" אותה.
ג. כל מה שתארת למעלה מוליך לסמטה אחת בלתי נמנעת: חוסר היכולת לדו-קיום באותה נחלה גאוגרפית של 2 קהילות מסוכסכות במסגרת של שלטונית של "סוס ורוכבו". כל ניסיון ליצור מערכת חוקית שיוויונית-למחצה או מפלה-לחלוטין שתחול על שתי הקהילות בלא הסכמתן, נידון לכישלון בטווח הרחוק. על כך רבים מאד יסכימו איתך. הבעיה היא שאתה "בורח" אל הפיתרון הקלאסי של השמאל הישראלי (שבנפלאות הימים הללו הפך לפתע לדגל של הימין המתון הישראלי) "שתי מדינות לשני עמים". לא רק שהנאראטיב הדרא"פריקני שולל את האפשרות הזאת, אלא גם מאה ועשרים שנות הסכסוך הערבי-ישראלי, כולן שזורות בעשרות נסיונות "חלוקה" למיניהן שאף אחת מהן לא הובילה לשיכוך להבות הסכסוך. ולמה לנו להרחיק עד שיחות וייצמן-פייסל ב-‏1915, האם לא די שנביט על תוצאות ה"התנתקות"?
ד. נדמה לי שההבדל האמיתי בין ישראל לדרא"פ אינו לטובתנו. הרוב השחור המוחלט בדרא"פ, מבטיח שהמיעוט הלבן אינו יכול לאיים על הדומיננטיות שלו, לאורך זמן ומכאן הפיתרון השליו יחסית של הסכסוך. ממערב לירדן יש שתי קהילות קרובות בגודלן ושקרוב לודאי שלא ניתן להפריד ביניהן על בסיס גאוגרפי. הן יוצרות מצב שונה לחלוטין והרה אסון.
ה. באופן אישי, אני מעריך הרבה יותר דמויות כמו מירון בינבנישתי הכותב בספרו "חלום הצבר הלבן" על אפשרויות של פיתרונות בהסכמה של שתי קהילות בתוך אותה גאוגרפיה, מאשר את דוברי ה"שמאל הקלאסי" הדבקים במעין "ריגור מורטיס" בחלומות השווא של ה"חלוקה". לצערי הפתרונות שמציע בנבנישתי דורשים כוחות חיצוניים (בינלאומיים) מכריעים בעוצמתם אשר יכולים לאלץ את הקהילות להסכמה ולפקח על קיומה. שכינותינו הצפונית מוכיחות בכל יום שלא זו המציאות במזה"ת.
ו. המאמר שלך כתוב וערוך בצורה מצויינת והוא מספר את הסיפור של דרא"פ באופן תמציתי ובהיר ובאמת כל הכבוד לך. אני קצת מאוכזב שלא הבחנת בטרגדיה האמיתית של האנלוגיה האומללה הזאת. הפיתרון בדרא"פ בא בסופו של דבר על ידי שינוי הכללים והחלת כללים שיויוניים יותר על הקהילות הניצות, אך עדיין במסגרת שלטונית וגאוגרפית אחת. פיתרון כזה, לא זו בלבד שאינו אפשרי אצלנו, אלא שגם לו היה אפשרי, לא היה מצליח ולא היה פותר דבר.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים