 |
המעניין הוא שלא מדובר בדיוק בבוז להמון אלא בטענה, שהיא נכונה לדעתי, שבמערכת המערבית (מה שמקובל לכנות "דמוקרטיה מערבית", כלומר מערכת מבוססת בחירות) הציבור הוא יותר מובל מאשר מוביל. הטענה היא לא שההתנהגות העדרית של הציבור נובעת מטמטום (או תכונות שליליות של הפרטים) אלא שמדובר פחות או יותר במצב בלתי נמנע הנובע מהיותו של הציבור המון (כלומר קבוצה גדולה מאד של אנשים).
במילים אחרות, ליפמן ושומפטר אינם מתנגדים למערכת המערבית (המכונה "דמוקרטיה") אלא למה ששומפטר מכנה "הדוקטרינה הקלאסית של הדמוקרטיה" - הטענה שלפיה הציבור מכתיב את המדיניות במערכת אלקטורלית.
אגב, הספר של ליפמן הוא ארוך ומתבדר אבל הטיעונים של שומפטר תופסים שלושה פרקים קריאים, כך שבהחלט כדאי לקרוא אותם למי שמתעניין (פרקים 21-23 בספרו Capitalism, Socialism and Democracy).
עניין מעניין נוסף הוא ההשתלשלות ההיסטורית של התיאוריה. תיאוריות אליטה בסגנון שומפטר היו סטנדרטיות למדי באקדמיה ברבע השלישי של המאה ה-20. בתקופה הזו נחשבו המסקנות של התיאוריות הללו כבלתי בעייתית מבחינה נורמטיבית - האליטות שולטות וטוב שכך. מאוחר יותר, אולי בעקבות ההתפתחויות האידאולוגיות של שנות השישים, הפכה המסקנה האליטיסטית לבלתי קבילה מבחינה ערכית. אפשר היה לצפות שהתוצאה תהיה חיפוש אחרי שיטת משטר אחרת שתספק שלטון דמוקרטי, אבל התוצאה היתה הפוכה: תיאוריות האליטה ננטשו והאקדמיה שבה לאחוז באותה דוקטרינה קלאסית ששומפטר ניגח. מובן שהחזרה הזו נעשתה מבלי לטרוח להסביר מדוע במשך עשרות שנים הדוקטרינה הזו נחשבה כבלתי משכנעת. ההשתלשלות הזו מעידה כי תפקידה הראשי של האקדמיה אינו להסביר את המציאות אלא לתרץ אותה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש