בתשובה לdd, 02/08/13 9:11
618230
את כניסתה של אירופה אל הרנסאנס נוכל לדמיין בדמותו של נער צעיר, כאותם צעירים שהסתערו על הכתבים הקלאסיים לתרגמם, ובידו ספרון של אריסטו. בידו, משמע עדיין לא קרא אותו. תכף לכשיקרא, אנחנו יודעים שהוא יתרגש, כי זה יהיה עבורו יותר מפקיחת עיניים או לימוד של דבר חדש, אלא זה יהיה גילוי רוחני אשר ישנה מן היסוד את כל ההתייחסות שלו אל העולם. מאותו הרגע והלאה כאותו הנער, תעסוק אירופה בניסיון לעצב את דמותה הפיזית והרוחנית, באותה חוויה של גילוי. זו, בעולם שעדיין לא הונחו בו מסילות ברזל, של נתגלו בו כל הארצות, שגם הערים הן סוג של כפרים מעט יותר מפותחים, שלא ניתנה בו הדעת על פיצוץ אוכלוסין או המסת הקרחונים, הייתה להם תחושת קידמה- פרוגרס, אך היא שונה בתכלית מזו שלנו, שכן את אותה הקידמה הם ביקשו לכונן לפי אותה חוויית יסוד, כלומר ברוח. זה הינו מה שאנו מכנים ''התרבות המערבית'' שהקימה תיאטראות ובתי קונצרט וספריות. המחשבה שיצירות אמנות נכתבו עבור מלכים ונסיכים, וכי הללו היו הראשונים להיות נוכחים לכדי לקרוא לראות או להאזין, יש בה כדי להעיד מאווייה ועל אופייה של אותה התרבות.

אבל זו הייתה שעה ייחודית שחלפה מן העולם. גם אם נבקש לשקע את חיינו מחדש במדעי הרוח, זה כבר לא יתפוס, כי אותם לימודים הומניסטיים, אינם קשורים עוד במסילות חיינו. ההומניסטיקה, אינה עוד מרכז הכובד של התרבות שלנו. לא רק שהיא הודחה בגלל הפופ, אלא שהיא הודחה בגלל הידע. סטודנט פורץ דרך של היום שיקדיש את חייו לאקדמיה ולהומניסטיקה, אולי הוא יכתוב יצירה מקורית חדשה, עוד יצירה, עוד כוריאוגרפיה, עוד תסריט, ואולי הוא יוציא מתחת ידו אלגוריתם כלשהו שיודע לשקלל הגיונות היסטוריים, או תבניות מילוליות או מחולל סטטוסים ואולי עוד תהיינה יצירות להתפעל מהן, אבל זו כבר אינה הומניסטיקה. זה כמו שתוכנת מחשב יודעת לשחק שחמט בצורה כל כך משוכללת, שלפעמים נדמה לנו שלמחשב יש דמיון.

הנה אפוא חזרנו אל המחשב, ואשר על כן אני סבור שלו היו נסגרות כיום הפקולטאות למדעי הרוח, קרוב לוודאי שהן תיפתחנה מחדש כעבור זמן מה בתור קורס מחשבים.
618515
הדברים שלך מאוד מעניינים אבל חסרי היגיון. האמנות קיימת משחר האנושות לא לשם הוספת ידע או חידוש כלשהו אלא כי היא מאפיין טבעי של תגובת האדם לסביבתו. העובדה שאין מה לחדש נובעת מהתמצות של ז׳אנר או סגנון אמנותי כלשהו. כך פינתה המוזיקה הקלאסית את מקומה לג׳אז ולרוק והשירה והפרוזה הלינארית לפרוזה הלא לינארית. כל אלה גם מיצו את עצמם בתורם ואיבדו את פוטנציאל ההתפתחות שלהם. אין שום סיבה להניח שתרבות העתיד לא תספק לאמנות אתגרי חידוש והתפתחות ותביא בכך ליצירת גישות אמנותיות חדשות ובלתי ניתנות לחיזוי כעת.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים