![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אחרי 67 זה גם 1970, 1971, 1972... | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מן הסתם ב-1971 או 1972 הוא לא חיפש דרך לצאת ממעגל הלחימה. (ותודה על הנסיון שלך להסיט את הדיון ממה שאמרתי, הנסיון כשל). |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
ושוב: הטיעון שלך אמר ש" למצרים היה אינטרס ממשי לצאת ממעגל הלחימה; השאלה הייתה איך פוגשים את האינטרס הזה. האם באמצעות ציפיה לטלפון כניעה?". הפתרון שלך (תמיד...) הוא שישראל תרים את טלפון הכניעה. אבל מה לעשות - כשמצריים (ולא רק נאצר) מסרבת למשא ומתן ישיר; לאחר חילופי אש ומלחמת ההתשה; כאשר הסובייטים מתספקים את מצריים מכאן ועד להודעה חדשה, ועל רקע המלחמה הקרה ומלחמת וייטנאם; כשמצריים מודיעה שהמו"מ הוא בין ישראל ליארינג ולא בין ישראל למצריים; וכאשר הדרישות של המצרים *לפתיחת משא ומתן* היו כאלה ש-כפי שכבר הוסבר- לא היו ריאליות עבור שום ממשלה ישראלית עד היום; אזי אין פלא שהמדינאים של אותו דור לא הצליחו לראות את 'האינטרס הממשי' של המצרים, אם הוא היה ממשי (ולפחות לגבי תקופת נאצר, ספק גדול אם הוא היה ממשי; גם לגבי סאדאת, העניין כידוע לא פשוט). |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מה אתה אומר? אני רואה שאתה לא לומד כלום ולא שוכח כלום. יש אצלך שני מצבים: או כניעה או מלחמה-טיפוס בינארי. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
ושוב אתה מנסה להסיט את הדיון, ושוב כושל. | ![]() |
![]() |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |