בתשובה לרון בן-יעקב, 28/11/13 12:30
שיר מחאה שקדם 625245
זה שיר מחאה לדעתך?
שיר מחאה שקדם 625248
לא ממש.
שיר מחאה שקדם 625256
וודאי. אני זוכר שכשהוא יצא הוא עורר התנגדות כי הוא הציג אנטיתיזה מציאותית לאוטופיה הסכרינית של נעמי שמר.
שיר מחאה שקדם 625269
מעניין לקרוא. אבל זה עדיין לא הופך את זה לשיר מחאה. הוא נותן קצת הווי קרבות מזווית הראייה של לוחם - ולא זווית אישית אלא זווית של החבר'ה, ובסוף מקנח בקצת ממלכתיות. אז יש שם קצת חספוס שאכן נותן טון שונה מנעמי שמר, אבל בסופו של דבר אם הוא אומר שם משהו אז זה עדיין "כל הכבוד לצה"ל". (אפשר גם לטעון שהוא לא אומר שם שום דבר של ממש. אני לא יכול שלא להיזכר ב"פואטיקה" של עצמי בשירותי הצבאי - פיתחתי תחביב לחבר, לאירועים חברתיים ביחידתי העורפית או כהעברת זמן בשמירה, פראפראזות על שירים מוכרים, שבהו תיארתי באופן שנון (כן, בטח) פכים מההווי של היחידה העורפית. אמירה של ממש לא היתה לי, ואני לא רואה ב"ירושלים של ברזל" יותר.)

וכנראה אי אפשר בלי להתייחס לשורה "ובאו אמא אחר אמא בקהל השכולות". כשקוראים את השורה הזו לעצמה היא נראית מאוד שיר-מחאתית. אבל בשיר הזה אין לה שום תמיכה מצד עמיתותיה השורות. זו בעיטה בבטן שבאה משום מקום והולכת לשום מקום. כל מה שאני רואה בה הוא עוד הומור מחוספס של חיילים, רק חסר טעם באופן מיוחד (לפחות כשמשמיעים אותו לקהל שאינו החיילים הקרביים עצמם). משהו כמו ההמשך הידוע של "מה שלא הורג מחשל", אולי קצת יותר קהה (במובן של חבטה בחפץ קהה).

אגב, אם כבר אנטיתיזה מציאותית לאוטופיה הסכרינית של נעמי שמר, "גבעת התחמושת" הרבה יותר - מציאותי, אנטי-סכריני, אפקטיבי ומגובש‏1. ועדיין, ובצדק, הוא לא נחשב שיר מחאה.

1 בטח מספר תלת ספרתי של שמיעות, ואני עדיין לא מצליח להחליט אם זה בעיני שיר בלתי נסבל או יצירת מופת.
שיר מחאה שקדם 625272
ודאי יצירת מופת. כי לא משנה מה שמו של הרגש שהוא מעורר בך, עצם יכולתו לעורר בך רגש גם אחרי מספר כה רב של השמעות, על אחת כמה וכמה רגש אמביוולנטי, מציבה אותו עם הגדולים שבהם.
שיר מחאה שקדם 625304
נכון. כשכתבתי את המשפט בסוף תגובתי הקודמת הבנתי שהשיר הוא גם בלתי נסבל וגם יצירת מופת, כמו שאתה כותב.

אבל בעצם, ''בלדה לחובש'' (ועוד המון שירים, אבל זה קופץ לראש בהקשר הזה) בלתי נסבל בעיני גם אחרי המון שמיעות, והוא לא יצירת מופת, סתם בלתי נסבל...
שיר מחאה שקדם 625315
והרי 'בלדה לחובש' כולו מבטא גישה הירואית חד-ממדית (וקיטשית, אם יורשה), בעוד גדולתו של גבעת התחמושת נובע מריבוי נקודות המבט שלו(שמתבטאת גם צורנית במעברים בין שירה לתיאור).
ההירואיות מול חוסר הטעם, המטרה הקולקטיבית המצול"שת מול האדם הפשוט שרוצה לחזור הביתה בשלוש, רצוי שלם בגופו ובנפשו - כאילו האחרון ייתכן לאור שאר תיאורי השיר.
"*אולי* היינו אריות, אך מי שעוד רצה לחיות, אסור היה לו וגו' " - סוג של אירוניה על דימויי הגבורה, שמוחלשת מעט על רקע המנגינה הקופצנית. לעניות דעתי זה אמנם לא נחשב כשיר מחאה קלאסי, אבל דווקא מבעד לפעמי המנגינה הסוחפת מושתלים היטב רמזים שמפקפקים בכל התוחלת של ההסתערות העיקשת וההירואית.
שיר מחאה שקדם 625316
הוא רוצה לחזור הביתה בשלום, לא בשלוש (בשיר די מטומטם של דורי בן זאב ויגאל בשן, יסלחו לי שניהם, מופיע השיבוש ''סך הכל רציתי לחזור הביתה בשלוש'', כפארודיה ריקה).
שיר מחאה שקדם 625317
כמובן, תודה על התיקון.
שיר מחאה שקדם 625325
בנוגע לחובש, הייתי יכול לחיות עם הקיטש והחד-ממדיות של המילים - זה הלחן הנפוח וחסר החן, יחד עם השירה הפומפוזית, שעושים אותו למה שהוא.
שיר מחאה שקדם 625318
מה שהפונז אמר.
לטעמי גבעת התחמושת הוא שיר ענק, וגאוניותו בקופצניות של הליווי שמחדירה במאזין את תחושת הבהילות של הקרב. שילוב המונולוגים בטון דווח ענייני ויבש והניגוד בינם לבין הלווי העצבני נותן לשיר את העוצמה שלו.
שיר מחאה שקדם 625324
נכון, ולא שמתי לב לזה עד עכשיו (במודע). הסיבה שהוא (גם) בלתי נסבל בעיני הוא שבטון הדיבור-שירה יש משהו שגורם לזה להישמע כאילו זה מסעיר (גם) באופן חיובי, כמעט כיף.
אולי היינו אריות 625332
זה טון הדיבור של הדור ההוא (אמנם קובי רכט לא היה קרבי, אבל זה אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר)
אני לא שומע שם גלוריפיקציה של המלחמה, לפחות לא על פני השטח. בדור ההוא המלחמה אמנם היתה סוג של שליחות אבל לא כזו שעורגים אליה אלא שמקבלים את עולה: "איתן לא היסס לרגע" היה ביטוי אמיתי בדור ההוא, ביטוי שהפך לציני בדור שאחריו, זה שלחם במלחמת לבנון הראשונה.
"אולי היינו אריות" הוא ביטוי חצי מתנצל, בשום אופן לא יהיר, ואולי, בקונטקסט שהוא מופיע, קצת מחאתי- אולי היינו אריות אבל כה רבים מאיתנו מתו בקרב.
אולי היינו אריות 625340
רוצה לחיות? אין לך מקום בגבעת התחמוווווושת!
אולי היינו אריות 625343
זה באמת טון הדיבור של הדור ההוא, פשוטו כמשמעו. הקטעים המדוברים נלקחו מראיונות עם לוחמי גבעת התחמושת, שסיפרו על הקרב לכתב ''במחנה''.
את ''אני לא יודע למה קיבלתי צל''ש, בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום'' אמר הלוחם שלום דוד.

כבוד.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים