 |
|
 |
||
|
||||
 |
כל כמה חודשים התקשורת "מזדעזעת" ממצבם של ניצולי שואה קשישים (כבר אין ניצולי שואה לא קשישים). למה זה צריך להוות קריטריון לעזרה גדולה יותר? קשיש שהיה לו מזל להוולד במקום שאליו הנאצים לא הגיעו סובל פחות מקור, ממחלות זקנה או מבדידות? הבעיה היא כמובן העליבות של קצבאות הזקנה ולא המצב של קשיש ספציפי, בין אם ניצול שואה ובין אם משורר זקן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
היום ניפטר ניצול השואה צבי ינאי. בן 78 במותו. היה אוטודידקט ידוע, היה מנהל תרבות פילוסופית באיביאם ישראל, אחר כך היה מנהל משרד המדע בישראל. כנראה הייתה לו פנסיה, כך שלא חיי בחוסר כל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הוא היה מנהל משרד המדע, חזקה עליו שהיתה לו פנסיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה חבל. אדם דגול. כמה למדתי ממנו! וכמה הוא השפיע על חיי - רק באמצעות כתיבתו (לדוגמא ב-"מחשבות")! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כי ניצולי שואה כבר מילאו עד תום את מכסת הסבל שלהם בעולם הזה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר צריך לתת עדיפות בטיפול רפואי (למשל השתלות כליה), בשירותי רווחה (למשל דיור ציבורי), במיסוי (למשל נקודות זיכוי במס) ובכל שירות ציבורי אחר על פי כמות הסבל האישית שכל אחד מאיתנו צבר? רעיון מעניין, אבל נראה לי שמאוד קשה ליישם אותו. מהי "מכסת הסבל" שמזכה בקצבת זקנה מוגדלת ומה הקריטריונים למדידתה? האם ניצול שואה שהסתתר כל המלחמה אצל גויים טובי לב סבל יותר מעולה שמשפחתו נרצחה בפרעות אחרי קום המדינה ועם עלייתו הוא גר במעברה 5 שנים? לי נראה יותר הוגן שהמדינה תדאג שלכל קשישיה יהיו תנאי קיום הולמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שאחת הסיבות לסיפור 'ניצולי השואה' היא העובדה שמדינת ישראל קיבלה פיצויים עבורם מגרמניה. כך שמעבר לסטנדרטי, יש תחושה מסויימת של "קיבלתם כסף, תנו להם אותו!" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שלא ניתן למדוד את כמות הסבל האישית שכל אחד מאיתנו צבר, ולכן "אבסטרקציה חוסכת בירוקרטיה". במחיר של כמה false positives (ניצולי שואה בהגדרה, שדווקא חגגו בזמן מלחמת העולם השניה) אנו מסוגלים לחסוך הרבה בירוקרטיה (טפסים ארוכים להערכת הסבל האישי) ולתגמל קצת יותר את מי שחוו על בשרם את מה שהחברה שלנו מגדירה כרוע המוחלט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית דבר, ברצוני לקרוא ''בראבו'' גדול, גם לך וגם לרוגל אלפר ולכל האחרים. כל כך הרבה זמן חיכינו שמישהו יאמר את הדברים הללו. גם הקישור בין עניין נעמי פולני לעניין ניצולי השואה הוא קולע. בניגוד למה שאפשר להבין מרוגל אלפר לא מדובר בבעיית מריטוקרטיה של נזקקים אלא במשהו חמור הרבה יותר. מרוב דיבורים על זכויות הפרט וזכויות האדם נראה שבמדינת ישראל היום לא באמת מאמינים שלאזרח הישראלי יש זכויות בלתי ניתנות לשלילה כלשהן. הכל הוא עניין של עדיפויות ומועדפים. להוא מגיע ולאחר לא וכולם ממהרים להתיישב על כסאות השופטים והמחלקים. זכותו של האזרח להימנע מעוני מנוול לעת זקנה היא לכל היותר עניין למיקוח הפגנות ובתי משפט. אישית וגם עקרונית עניין ניצולי השואה קרוב לליבי, אבל בכל פעם שמציגים קשיש שהחברה נטשה אותו לגורלו וטורחים לציין כי הנ''ל ניצול שואה, הדבר מבעיר את חמתי. כאילו אם אינך ניצול שואה, לא מגיע לך חימום בחורף. יחד עם זאת, בעניין ניצולי השואה ישנה הסתייגות והבדל אחד חשוב. לגבי כל האומללים ומוכי הגורל האחרים, המדינה אולי כושלת בתפקידה לספק להם מינימום של קיום בכבוד, אבל מצד שני אי אפשר לטעון ברצינות שהיא התחייבה משפטית לעשות זאת. בעניין ניצולי השואה, כאשר מדינת ישראל הסכימה לקבל את השילומים מגרמניה, היא התחייבה הן מוסרית והן משפטית לדאוג לגורלם של ניצולי השואה. כאשר ניצולי השואה מתגלים בעוני מנוול, מדינת ישראל לא מתגלה רק כמי שאינה מסוגלת להבטיח לקשישיה קיום בכבוד (שזה לא כבוד גדול, אבל היא לא יחידה במינהבסטטאטוס הזה), היא גם מתגלה כנוכל וגזלן שאין לסמוך על התחייבויותיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהמשך לדבריך, ההדגשה של עניין ניצולי השואה באה להגביר את האמפתיה כלפי הקשיש הנזקק ומכאן גם את הרצון לתרום לו. קשיש לא סימפטי או בעל ביוגרפיה סתמית לא יעורר את בלוטות הרגש במידה מספקת כדי לפתוח את הארנק. לתרום ולא לתת בזכות, כמו שאמרת - כי במדינה קפיטליסטית הזכויות הסוציאליות לא מגיעות לאדם, אלא הוא צריך "להרוויח אותן" (לכאורה בעבודה קשה). אם כך, זה מרוויח אותן בשחיתות וזה מרוויח בסחיטת דמעות מן הציבור. ולגבי התחייבויות המדינה: לא רק בנושא הזה, אלא בשלל תחומים, המדינה התנערה זה מכבר מחובותיה/אחריותה כלפי האזרחים (או שהיא מקיימת אותן בחירוק שיניים ובצורה מעוותת), והיא מקיימת כעת בעיקר את סמכויותיה מולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים בהחלט לדבריך. הבעיה היא שלגבי ניצולי השואה, ההתחייבות היתה ספציפית, מפורשת, כתובה וחתומה רשמית. בשם ההתחייבות הזאת (לפצות ולטפל בניצולי השואה) נכנסה ישראל של בן-גוריון למהלך של התפייסות ומחילה עם העם הגרמני. מהלך, שמלכתחילה הועלו ספקות בדבר הסמכות המוסרית של ישראל להכנס אליו. בפרשה זו מתגלה ישראל לא רק כמי שמשתמט מתשלום דמי-מזונות (מהלך שלפעמים המציאות כופה) אלא כמי שמבצעת מעילה של ממש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי שהנושא שהעלה כאן איזי לא עורר יותר קצת יותר עניין, תגובות ודיון. בעיני התופעה הזו של קשישים הנאלצים לנפנף בייחוסם כניצולי השואה כדי להתקדם איכשהו בסדר העדיפות של רשויות הרווחה, היא אחת מן הצדדים העלובים והמעליבים ביותר במדינת ישראל. אם במדינת ישראל לא מקובל היום שקשישים לא צריכים להיות מוטלים זנוחים בין קרנות הבתים בלי שום קשר להיותם ניצולי שואה או לא, הרי שזהו שפל חדש בתולדות המדינה. יש תחושה די מובהקת שהנהגת המדינה מנסה די ברצינות לדאוג לרווחתם של ניצולי השואה (והדבר הולך ונעשה קל יותר במהלך הזמן) אבל פשוט לא מצליחה / לא יודעת איך. וזה נראה לי צריך להדאיג את כולנו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |