בתשובה להאייל האלמוני, 22/12/13 12:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני נכנסת רק לשנייה ויכול להיות שעד שתגובתי תיכנס לא יהיה לה ערך רב. אתחיל ב- תודה! לשניכם, האייל האלמוני וירון. הסרתם את הכפפות עד כמה שאפשר. אמשיך ב- אני מעוניינת בצמצום רב ככל האפשר לגבי האידיאולוגיות/הערכים שמאחורי כל טיעון/נימוק/חוק/(השלם את החסר) בעד או נגד מה שמועלה על הפרק בהקשר שנדון כאן. לא אומרת *רדוקציה* כי זאת מילה אקדמית. והעולמות שלכם שונים מאוד מן העולמות שלי. בצמצום עד הקצה, *המניע הבסיסי* לדעתי (לדעתי, בסדר?) הוא אחד בלבד: *מידת האיום* שהזולת/השני/האחר מהווה לקיומי-שלי. האיום יכול להיות לגבי תחום אחד בלבד (למשל: בחירת בן/בת זוג) או לגבי תחומים רבים יותר. מה שברור הוא: האיום הזֶה מונע ממני חירות מסוימת/רווח מסוים (בהמשךלאותו משל: מתן עדיפות לזרע/לגנים שלי להתרבוֹת, לשרוד, לשלוט, וכד'). לצורך העניין, המונחים: אפליה, גזענוּת, הכחדה, שואה, ובני משפחתם, הטבעו בזמנים שהשפה הייתה כבר עשירה דיה כדי לאפשר דיונים על המעשים, כולל (אולי החל מ-) דיונים מוסריים. דוגמית אחת בלבד: הקו-קלוס-קלאן נוסד רק אחרי מלחמת אזרחים בארה"ב, כאשר הכושי/האדם השחור/האפרו-אמריקאי התחיל להוות איום ממשי על זכויות-העל של האדם הלבן בכל התחומים - כולל: בתחום ערכּוֹ-שלו בהיררכיית המין (specie) בטבע ("המין האנושי" בא אחר כך). למעשה, מי שמרגיש מאוים הוא החלש יותר בעצם ההגדרה: אחרת, לא היה מרגיש שהצד השני מהווה עבורו איום. ייתכן שהתנהגותו נתפסת כמתנשאת, או מתוך עליונוּת בלתי מעורערת, אבל: למראית עין בלבד. (לא נראה לי שעלַי לפתח יותר את הסעיף.) מכאן יש צעד אחד, קטן למדי (ו/אבל: רגשי במהותו), לַתיאוריוֹת, עמדות, אידיאולוגיות, שיקולים וכל שאר השמות שניתן למניעים של ההתנהגויות וההתייחסויות שלנו בחיי היום-יום. אבל לדעתי, כאמור לעיל, רק האיום הקיומי הוא המניע. אני מקווה מאוד שתרמתי משהו לדיון בין שניכם. רבקה ירון --- |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |